מהם מצבים אחדותיים בטיפול ואיך יכול המטפל לדעת שהוא אכן "התמוסס" אל תוך חוויתו של המטופל ?
חווית המשוקעות הבלתי ניפרדת בתוך הוויתו של המטופל וגבולותיה של משוקעות זו, מעסיקה לא מעט את המטפל המבקש לאמץ לעצמו את עמדת הזולתעצמי. בפועל, מצבי המשוקעות או "ההתמוססות" הם מצבים בהם המטפל מאבד במהלך השעה, חלק מההבטים הסובייקטיביים שלו, בתוך חווית ההקשבה האחדותית .
אחת הדוגמאות לכך, יכולה להיות למשל אבדן זמני של תחושות פיזיות כמו תחושת זמן, כאב, רעב , עייפות וכדומה.
נדמה לי שאבדן זמני זה, יכול להוות לעיתים קרובות ביטוי פנומנולוגי לחוויה אחדותית וביטול הדואליות באמצעות אמפתיה, ואילו חזרתן של תחושות אלה, יכולה להיות סימן חיצוני לעזיבה של החוויה האחדותית המוחלטת הזאת, בין אם בשל הבטי המציאות (השעה שנגמרת למשל...), ובין אם בשל קושי זמני באמפתיה, מסיבה כזו או אחרת.
זהו בעצם ניסיון לתאר באמצעות ביטויים חיצוניים, שהם בני מדידה ולפיכך מעט "גסים", את התנועה הפנימית בין שני סוגי החוויה, תנועה שהיא לפעמים עדינה מאד.
