להצטרפות אנא הקלד/י את כתובת הדואר האלקטרוני שברשותך:
בכמה דברים ניכר אדם ?
בילדותי, שנו הורי באזני את האמירה החז"לית המוכרת: "בשלושה דברים ניכר אדם: בכוסו, בכיסו ובכעסו" .
צליליה החוזרים של הכף הדגושה שבו את לבי כמלמול שירי מהפנט, המסר החינוכי פעל פעולתו, ואל משמעותם הקיומית העמוקה של הדברים, שבתי להידרש רק בימים מאוחרים יותר.
מכיון שלא זכיתי ללמוד מחשבת ישראל בצורה שיטתית, למעט אותה טעימה "על קצה המזלג" הניתנת בבתי ספר חילונים, מחשבותיי המאוחרות על אימרות חז"ל, אינן נשענות על פירושים תורניים, אלא על הנחת היסוד לפיה חוכמת הנפש לעולם אחת היא, גם אם פניה רבים ומשתנים עם חליפות העיתים.
במסגרת הנחת יסוד זו, אני מרשה לעצמי להבין את האמירה החזל"ית, כמי שמבקשת לתת בידי שומעיה מעין מדריך פסיכולוגי לבחינת אישיותו של אדם :
אדם ניכר בכוסו, דהיינו באופן בו הוא מתנהל עם יצריו ותאוותו (ליבידו)
בכיסו, דהיינו במידת נדיבותו, ביכולתו לתת מעצמו לאחר ו/או להשיב לו כגמולו (קמצנות וקנאה מול הכרת תודה)
ובכעסו, כלומר במידה ובאופן בהם הוא שולט בתוקפנותו ומעדן את ביטוייה (אגרסיה /הרסנות וכו')
השילוש האנושי הזה , של ניהול היצר הגופני, חוכמת המגע האנושי הנכון עם הזולת, וההתנהלות המוצלחת עם האגרסיה, מחזיקים כמדומה עולם ומלואו: זהו אחד הדברים היפייפיים בעיני, הנמצאים באימרות חז"ל ובשאר הגדים קצרצרים כשירי הייקו למשל, שהם בבחינת מעט המחזיק את המרובה.
הקוראים המכירים את תולדות הפסיכואנליזה, יודעים בודאי לזהות שלא בכדי פירשתי את האמרה באופן שפירשתי, והמושגים ששמשו אותי, הם מושג היסוד של הפסיכואנליזה משחר היווסדה ,כפרי הגותו של זיגמונד פרויד, יהודי מובהק גם אם חילוני בנפשו ובאורח חייו, ואחר כך של ממשיכיו ובראשם מלני קליין, אף היא בת לעם הספר והיצר.
האם אופן חשיבתם של חז"ל על הצורך היסודי בהתמודדות עם "יצר הרע" עמד בבסיס ההגות הפרויידיאנית והקלייניאנית אחריה?
קשה להאמין שלא. נדמה לי שבימינו אלה, בתוך ההגות התרבותית הקרוייה "פוסטמודרניזם", אנו מקבלים כמובן מאליו את ההנחה כי אין דבר שמצוי בעולם כשלעצמו, מבלי להיות מושפע ותלוי בדבר מה אחר, ואין ספק שמורשת דתית ותרבותית עשירה כל כך כמורשת היהודית מצוייה בכל מחשבתם של בניה, גם אם הם מבכרים להתעלם מכך.
אך לא העיסוק בשאלת היהדות בפסיכואנליזה הוא שעורר את זכרוני ותודעתי אל "שלושת הכפים" של ילדותי.
היתה זו "הכף הרביעית" , שצצה לה לפתע מתוך העיסוק החוזר בהגותו של קוהוט, פסיכואנליטיקאי יהודי אף הוא, שמשנתו הרדיקלית אינה מבקשת לבטל את חוכמת קודמיו, אלא להוסיף עליה דבר מה חשוב מאין כמוהו:
אדם ניכר בכוסו, בכיסו, בכעסו ובכמיהתו.
כף רביעית זו, כף הכמיהה, מקפלת בחובה את שספרים ומאמרים רבים מספור מרחיבים ועוד ירחיבו.
היא מגלמת את השלמות האנושית של הנפש, זו שאינה עשוייה אך ורק מיצר ומההתמודדות עימו, ואינה אך ורק סכום המעשים שקרו ונעשו בעבר, ובכך קבעו באופן דטרמיניסטי גם את מה שיעשה ויקרה בעתיד.
הכף הרביעית, שאפשר לראותה ככף התקווה, גורסת כי אפשר לראות את מהותו של אדם, לא על פי תמונת המצב של התנהגותו בעבר ובהווה,
לא על פי מי שנהיה, בשל נסיבות חייו הבלתי נשלטות,
אלא על פי היעד היחודי של כמיהתו האנושית להיות אדם.
