בעיקרון, התאהבות נחשבה ועדיין נחשבת בזרמים הפסיכואנליטיים הקלאסיים לביטוי ינקותי של המשאלה הקדומה להתמזג עם אובייקט האהבה הראשוני המופנם, אשר מושלך על אובייקט מציאותי חיצוני.
אלה מילים קשות ומסובכות למדי, אשר מנסות לומר שהפסיכולוגיה חשבה שאדם בוגר יש בו תמיד יסודות רגרסיביים של שאיפה לאיחוד עם אדם אחר, אך עליו להתגבר עליהם ולהגיע להכרה בנפרדותו.
ומי ש"מחפש התאהבות" הוא אדם לא ממש בוגר מבחינת בוחן המציאות, שכן התאהבות כרוכה באידאליזציה, ולאידאליזציה היה "שם רע" מאד בתיאוריות הפסיכואנליטיות עד לימיו של קוהוט.
קוהוט הראשון שלקח את המושג הזה, ו"הלבין" אותו באומרו שאין מדובר בהגנה אינפנטילית מפני קנאה או רגשות קשים אחרים (כמו שאמרו מלני קליין וחבריה לתאוריות יחסי אובייקט)
אלא מדובר בצורך נפשי בריא וחשוב, אשר באמצעות מימושו הנורמלי, מתפתח העצמי של האדם.
לכן התאהבות היא הזדמנות להרחיב את העצמי, לגדל אותו, ולא משהו שמאיים על הזהות של האדם ועל בוחן המציאות שלו.
כך, לפי קוהוט ופסיכולוגיית העצמי, וזרמים תאורטיים קרובים לו.
