להצטרפות אנא הקלד/י את כתובת הדואר האלקטרוני שברשותך:
על שתיקת המוזות
ועל יצירה והתמרה בזמנים של מלחמה*
דפנה הומינר
ינואר 2009
*נכתב בפורום פסיכולוגיית העצמי בתקופת מבצע "עופרת יצוקה"
דומה ששתיקת המוזה היא מחאתה הטבעית של הנפש, ששירתה הושתקה ברעם התותחים וטירוף המלחמה. זוהי מחאה אוטומטית, אינטואיטיבית, מובנת מאליה.
מלחמה באשר היא- בין עם לעם, בין אדם לאדם ,או בין אדם לבין נפשו- לעולם מנכיחה במלוא העוצמה את עיקרון הסופיות:
את המוות, את גבולות הגוף ומגבלותיו, את האחרות השנואה של האוייב, את הניפרדות והבדידות.
וכאשר עיקרון אחד שולט בכיפה שלטון ללא עוררין , דוהר כסוס מלחמה הרתום למרכבת הפחד, קשה מאד להנכיח את העיקרון האחר:
בתנאים כאלה של שלטון הסופיות, קשה עד כמעט בלתי אפשרי לדבר על אינסופיות ועל אחדותיות. קשה גם לדבר על מוזה ועל יצירה ובודאי שקשה לחוש בנפש את קיומן.
ודוקא בימים של מלחמה, היצירתיות נחוצה לנו במיוחד:
היצירתיות היא הראשונה מבין חמש ההתמרות שמנה קוהוט, כאיכויות נפשיות המאפשרות את התמרת העצמי אל עבר הנרקיסיזם הקוסמי , המאחה פיצולים ושסעים בין בני אדם לבין זולתם, ובין בני אדם לבין נפשם הם. ארבע ההתמרות האחרות הן אמפתיה, קבלת הסופיות של העצמי, הומור וחוכמה.
ההשראה היצירתית יכולה לאפשר ליחיד, דוקא בזמנים קשים, את השלתו של העצמי הניפרד והניפחד ואת החבירה המיטיבה אל עצמיות רחבה וגדולה ממנו שתעניק לו מעט מנוחה מהפחד ,מהכאב ומשאר הבטיו של הסבל הקיומי.
אך כיצד נוכל לצפות למצוא בתוכנו יצירתיות ויכולת התמרה , בימים אלה של עריצות שלטון הניפרדות המבדיל בין אדם לאדם ועושה אותם אויבים זה לזה?
בימים בהם הגוף הניפרד נתון בסכנה והיחיד חשוף לאימת גורלו האישי והלאומי?
לא קל להעיר בתוכנו את התודעה האחדותית ואת החמלה בימים שסועים של מלחמה, ולא פשוט למצוא בנפש מקום שלם, כשרקמת החיים השפויים מאיימת להתפורר לרסיסים.
קשה לעורר את האהבה בימים בהם מה שמתעורר בנקל זה דוקא הזעם הצודק (או הטועה), האשמה, הבושה, השנאה לעצמי ולאחרים...
כל ההבטים הללו, כל מופעיו של הנרקיסיזם שנפגע פגיעה חמורה, הם חלק מלפיתה רבת עוצמה שלופתת אותנו כיום ההוויה הניפרדת-
זו המפצלת ומבדילה בין עם לעם, בין אדם לאדם ובין היחיד לבין עצמו –
בין ישראלים לפלשתינאים, בין ימניים לשמאלניים, בין תושבי הדרום המורעש לבין שאר יושבי הארץ , בין מי שאיבדו את היקר להם מכל לבין מי שחרדים עד אימה לאבדו..
בין החלק שבנפש האחוז בעוצמה בציפורני הפחד, הזעם, הכאב והאשמה, לבין החלק האחר, המבקש להמשיך את החיים כאילו אין מלחמה, כאילו היתה חלום רע ...
בין הרצון להמשיך ולעסוק בשמחות ובכאבים הרגילים של החיים , ובין הגנאי הפנימי האורב לו תמיד לרצון זה, כאילו היה מגונה, בבחינת "הכחשה ילדותית".
בין תחושת אזלת יד יאוש וחוסר אונים , לבין הרצון החזק לעשות מעשה!
פיצולים, קרעים, מחלוקות - זהו מראה פניה של המלחמה.
וזהו המקום בו המוזה אכן שותקת את שתיקתה הרועמת, ובכל זאת הכרח הוא בעיני להמשיך במלאכת היצירה וההתמרה גם בלעדיה.
בזמנים בהם רעם התותחים משתיק את המוזות ,היצירה אינה זורמת בטבעיות ובחדווה כמים זכים הנובעים מאליהם מתוך המרחב המעברי הפתוח של המשחק...
אם תסלח לי מידה מסויימת של ציניות לשונית, אומר שאולי היא נוצקת דוקא כעופרת כבדה ומתאמצת... מתוך עמדה של מחוייבות ושל הכרה באחריות האישית ההכרחית.
אין בי חיבה יתירה למקום הקשה והסגור הזה, שבו נדמה שאפילו המילים מסרבות לחבור זו לזו ומבדילות עצמן כל אחת לנפשה. אין בו התרוממות הרוח ויש לחצוב בו כבסלע על מנת להפיק קורטוב של השראה ויצירה...
אך כשהימים דלים וקשים וההשראה מאיתנו והלאה , בזמן שריבוא קרעים מאיימים לשבש את שלמות הנפש, המחוייבות המוסרית היא המקום היחיד הזמין ליצור מתוכו את יצירתנו ולעסוק אולי אף ביתר שאת והתכוונות במלאכתנו- אמנות איחוי הלבבות.
חבריי המטפלים ובני האדם,
אנחנו האמונים ליטול את האחריות לא רק על שמירת נפשנו שלנו ונפש יקירינו הקרובים, אלא גם על נפשם של רבים אחרים, נושאים היום בנטל כבד מתמיד. בדבריי אלה, אני מבקשת להוקיר את הנטל הכבד והחשוב הזה, ולקרוא לו בשם. לנסח את האחריות האישית והמקצועית, שהיום היא משמעותית עוד יותר מתמיד:
זוהי האחריות להביט נכוחה אל ריבוא הפיצולים והמחלוקות שבחוץ ובפנים. לנסות ולעמוד איתן גם בתוך הסערה שכל אלה סוערים בנו, ולהתייצב בעמדה היחידה הנכונה לנו -
עמדת ההקשבה האמפתית לקולות המגיעים אלינו, ההיענות אל המון הקולות השונים הבאים אל פתחנו למצוא בנו אוזן קשבת:
הקשבה לצערם של המצטערים ואבלם של האבלים,
לאי הנחת ורגשי האשמה של המבקשים לחיות את חייהם הרגילים למרות המלחמה,
לזעמם ויאושם של הפגועים,
לנחרצותם חסרת הפשרות של המבקשים לנקום,
לשנאת השונאים, לבושה, לאשמה,
לפחד, לחוסר האונים,
לבכי , אך גם לשמחה המבקשת להתרונן ולהתרומם מעל לכל אלה
ולאהבה המבקשת מוצא.
להקשיב לכל אלה , בלב רועד אך שלם, מבלי לחרוץ משפט.
המוזה אולי שותקת כשהתותחים רועמים סביב , ומחוזות האינסופי והאחדותי נדמים כרחוקים מאי פעם, אבל דוקא עכשיו, היצירתיות ויכולת ההתמרה נחוצות לנו יותר מתמיד:
נחוץ לנו להעיר אותן ולעוררן, ואפילו במאמץ , בכדי שיצליחו להביא אותנו חרף המכשולים העצומים אל פתחה של החמלה , שרק היא יכולה לאחות את השבר ולטוות מחדש את התקווה.
"המוזה של ימי המלחמה" אינה השראה והתרוממות רוח. זו אינה שירת הנפש אלא זעקת הרוח המבקשת להתעורר מחלום הביעותים של המלחמה ,להתנער משלטון העריצות של הקיום הניפרד והבודד המפצל אותנו זה מזה ומעצמנו. זוהי התעוררות התודעה אל עבר הקיום האחדותי ואל החמלה :
חמלה לעצמנו על היותנו נתונים במילכוד נורא ובלתי פוסק שקצרה ידינו לחלץ עצמנו מתוכו.
חמלה לזולתנו המצויים אף הם באותו מילכוד נורא, גם אם מעברו השני.
חמלה לכולנו על שלעולם איננו מסוגלים לחמוק מגורלנו האישי והלאומי,
אלא אולי רק לקוות לחרוג ממנו,
לפעמים,
דרך ההתבוננות במאחד את כולנו כברואי אל ומבקשי חיים
ונוגע בנו בנגיעות קטנות של חסד.