דצמבר 2011

"כָּמָה יַלֶלִי לִיוֹת"

ספר שירי "כמה יללי ליות" (כמה יעלה לי להיות), יצא לאור בימים אלה בהוצאת "גוונים". הספר אוצר פכים קטנים של שירה, המתבוננת בקיים באשר הוא.
על הספר


ברוכים הבאים לאתר!

האתר מבקש להציג לציבור הרחב את פסיכולוגיית העצמי ואת הגישה הטיפולית הנגזרת ממנה מחד, ולהעמיק את ההכרות של אנשי המקצוע עימה, מאידך. בתקווה שמשהו מרוח פסיכולוגיית העצמי יצליח להישמר גם במילים הכתובות וביניהן .
דפנה הומינר, מאי 2009

הנכם מוזמנים להצטרף לרשימת התפוצה ולקבל עידכונים על הנעשה באתר



 24/7/11 האתר עבר עיצוב מחודש  מתוך רצון  להנעים את חווית הגלישה ולאפשר התמצאות קלה ומהירה יותר בתכנים המצויים בו,.

13/8/11:
על התעוררותה של אידאולוגיה א- פוליטית בחברה הישראלית-הרהורים על אוהלים ואידאליזציה ברוח פסיכולוגיית העצמי.
קיראו :

על אוהלים ואידאלים



להצטרפות אנא הקלד/י את כתובת הדואר האלקטרוני שברשותך:
 שלח
 

הרהורים על הגישה האינטרסובייקטיבית

אל מול פסיכולוגיית העצמי


מאת דפנה הומינר

 

פעמים רבות נשמעת בקרב אנשי מקצוע האמירה, כאילו גישתה של פסיכולוגיית העצמי והגישה האינטרסובייקטיבית הן קרובות במהותן. במידה מסויימת זה נכון. אך מנקודת מבטה של פסיכולוגיית העצמי, הגישה האינטרסובייקטיבית אין בה בכדי להניח את הדעת במידה מספקת, וזאת בשל העדרו של הבדל רדיקלי, מהותי, שגישה זו עושה אל מול גישות פסיכואנליטיות קודמות שאת בעיות ההמשגה התאורטית והקלינית שלהן היא מבקשת להבנתי לפתור.

בפאראפרזה על מאמר מפורסם של סימינגטון, אקט השחרור הן של המטפל היחיד והן של הפסיכואנליזה עצמה, על פי הגישה האינטרסובייקטיבית, אינו שיחרור מתיאוריה המבוססת על הנחת יסוד של "ידע פנימי חבוי ומסוכן" לכאורה, המצוי כפצצת זמן המתקתקת כל הזמן אצל המטופל ואותה יש לפרק באמצעות הגברת התובנה שלו, אלא ההבנה והנכונות "להודות" כביכול, שגם המטפל נושא עימו את סובייקטיביותו "המוסתרת ומתקתקת" מאחורי בגדי השרד של תפקיד המטפל, והקונפליקט הזה בין התפקיד לבין הסובייקטיביות המתקתקת, עלול לשתק את המטפל (במקרה הטוב?) אם לא ינתן לו מוצא תיאורטי בריא ושפוי.

לעניות דעתי , ההבדל היחיד בין העמדה הטיפולית הקלאסית לבין זו האינטרסובייקטיבית, הינו הלגיטימציה הניתנת למטפל "להיות סובייקט" .
האימפליקציה של לגיטימציה זו, להבנתי, היא שממילא אין המטפל יכול להיות "אובייקטיבי", לכן יתכבד ויניח את סובייקטיביותו על השולחן וינסה לעשות עימה משהו "מועיל וחוקי", במקום שתבצבץ לה בדלת האחורית ותבצע ממילא את מעשיה, אלא שאז הם עלולים להיות "מזיקים ולא חוקיים".

אם להסתכן בבוטות מסויימת על מנת לסבר את האוזן, אולי אפשר לומר שהשיח האינטרסובייקטיבי הוא במידת מה סוג של עיסוק בנוירוזה של המטפל. בדברים אלה אני מבקשת לומר שגם אם הגישה ההתייחסותית עשתה לא מעט בחילוץ המטפל בדרך לגיטימית מקונפליקט פנימי (וקונפליקט פנימי, מעצם הגדרתו, משאיר אותנו בשדה הדחף והנוירוזה), עדיין היא לא עשתה דבר בכדי להגביה את המחשבה המטה- תאורטית בנוגע לשאלת ה"חולי והריפוי" לכדי התבוננות אחרת :

התבוננות הרואה את ה"חולי" והסבל נובעים ממשהו אחר לגמרי , שאינו מצוי כלל בתוך ההמשגה הישנה של "ידע חבוי" או אסור/ מצוי בקונפליקט , אשר גוזל אנרגיה התפתחותית רבה לצרכי התמודדות שאינה פונקציונלית דייה עם מורכבותו של קונפליקט פנימי זה, מה שמעכיר כמובן גם את יחסי הפרט עם עולם המציאות החיצוני בשל אותם תהליכי השלכה ושיחזור.

נדמה לי שהאינטרסובייקטיביות כזרם פסיכותרפויטי המבקש להיות בזיקה לפוסטמודרניזם, טרם אימץ לעצמו את המהות האמיתית של סובייקטיביזם כתפיסת עולם בה העצמי, כמו כל דבר אחר ביקום, מצוי בתנועה מתמדת, בלתי נשלטת ובלתי ניתנת לצפייה.
כאשר אנו זוכרים את מסקנותיה של תורת הקוונטים ואת האימפליקציות לפיהן אין כל דרך אפילו במדעים "המדוייקים", להפריד את השפעת הצופה על הניצפה , כיצד נוכל להוסיף ולדבר במושגים של "קביעות אובייקט", או של "קביעות עצמי" , ולהמשיך להאמין שעיקר עבודתנו היא "חשיפה" של קביעויות שגויות כאלה, והמרתן באחרות, "נכונות" יותר?

בעיני, אין זה משנה כיצד משתנה הכלי הטיפולי, והאם המטפל מחליט לחשוף עצמו כסובייקט ולהשתמש בחשיפה זו לתועלת המטופל, או לחילופין ממשיך להעלים את סובייקטיביותו, כל זמן שהמחשבה המטה- תיאורטית של זרם זה נשארת סביב שאלת המבניות הקבועה כביכול של העצמי ,וההפנמות הבלתי מוצלחות הבונות אותו באופן סולידי אותן יש להמיר באחרות מוצלחות יותר, דרך התרת הקשר הטרנספרנסיאלי השיחזורי עם המטפל ויצירתו של מבנה יחסים חדש שיופנם באופן חליפי על ידי המטופל.

כל זמן שישנה התעלמות מהמציאות המשתנה מרגע לרגע, ומההשפעה הקריטית שלנו זה על זה, הדגש ישאר על חשיפת מבני עבר ויצירת מבנים חדשים, ועיקר המאמץ הטיפולי יופנה לשם.
בעיני, ההבנה העמוקה של הפוסט מודרניזם ושל הסובייקטיביזם הצרוף, אמורה להביא אותנו כמטפלים לאיזורים טיפוליים אחרים לגמרי, המבוססים על הכרה בקריטיות של החוויה ההווית הנחוות בחדר הטיפול ומשמעותה לא רק כ"משהו חשוב שתורם לעבודה", אלא כלב ליבו של המעשה הטיפולי.

בעיני, רק פסיכולוגיית העצמי דורשת כיום מעצמה וממטפליה את המחוייבות המתמדת לחיפוש דרכים לישום האימפליקציות הטיפוליות הנובעות מהבנה פוסט מודרניסטית זו (שהבודהיזם גילה כבר לפני אלפי שנים) ,על אודות השתנותו המתמדת מרגע לרגע של הקיום, המצוי לעולם בתוך יחסי תלות הדדית ואין בו "קביעות" כלשהי, ומכאן גם אין טעם להשקיע אנרגיה בפיצוחן של קביעויות שגויות אלא כאשר הן עומדות בדרכה של החוויה המרפאה ומפריעות להתרחשותה המתמדת.

מהי חוויה מרפאה זו? לפי פסיכולוגיית העצמי זוהי כמובן היכולת למימוש עצמי בכל רגע נתון, ללא פחד בושה או אשמה, ובכך אין פסיכולוגית העצמי נבדלת מאד ממטרותיהן של תאוריות אחרות. ההבדל הרדיקלי לטעמי, קשור בשאלת עמדתו המוסרית של המטפל, כמי שמבין לעומק את השלכותיה של תפיסת עולם פוסט מודרניסטית לפיה המציאות הנפשית, ככל מציאות אחרת בעולם, הינה משהו המצוי בהשתנות בלתי פוסקת ובעיקר בתלות הדדית בלתי פוסקת .

מכיון שכך, אחריותו של המטפל היא על החוויה המתחוללת ונחווית בחדר, כיוצרת ומכוננת מרגע לרגע את בריאותו הנפשית של המטופל דהיינו את מצב העצמי שלו.
אחריות זו, קרוייה היות זולתעצמי, ומשמעותה התמרת העצמי הסובייקטיבי של המטפל לכדי משהו אחר, שהוא הוא המהות הטיפולית.

להבנתי, זה בדיוק הצעד אותו אנשי הזרם האינטרסובייקטיבי אינם נוקטים:
המחוייבות על התמרת הסובייקטיביות המבנית והאישית של המטפל לכדי סובייקטיביות רחבה ולא אישית, המסוגלת לחוות את חוויתו של המטופל כשלה עצמה, ללא מתח וקונפליקט, וגם ללא "הסתרה עצמית" מאולצת ונוירוטוגנית.
שכן כאשר אין למטפל "עצמיות קבועה" כביכול ,הוא אינו מסתיר אותה ואינו חושף אותה,
אלא יכול לחרוג ממנה, ולהיות שרוי מחוצה לה ,
באזור בו אפשר לשחק, לחלום, לחוות ולהיברא בכל פעם מחדש.

האמונה לפיה "לא ניתן לעולם להשתחרר מהסובייקטיביות הפרטיקולרית, הפצועה, הנפרדת, הקבועה", היא שכובלת בהבנתי את ידיו של המטפל וממנה יש להשתחרר, ולא השאלה האם יחשוף או לא יחשוף אותה בפני המטופל.

הרעיון של נרקיסיזם קוסמי ושל סובייקטיביות המותמרת למצב של היות זולתעצמי, מציעה עמדה אתית טיפולית הנוטלת את האחריות על החוויה שבחדר הטיפול כמה שיוצר את העצמיות של המטופל מרגע לרגע, ומשחררת את המטפל מהדילמה מתי לגלות ומתי להסתיר, מתי להיענות ומתי לתסכל .
המצאות המטפל במצב של עצמיות מותמרת, משחרר אותו מלחצי העצמיות האישית, המבנית, ללא צורך להביאה בפני המטופל תוך הסתכנות ביצירת "רעש מפריע" שיתערב בחווית ההרגעות והצמיחה של העצמי, אותה יכול וצריך הטיפול לספק.

 

 

לייבסיטי - בניית אתרים