להצטרפות אנא הקלד/י את כתובת הדואר האלקטרוני שברשותך:
עוד פסח אחד בפתח. עוד מועד במניין המועדים, תזכורת לזמן החולף ללא חזור.
ליל הסדר, כמו סימניה באלבום הניפתח פעם בשנה אל תמונות משכבר-
הנה הילדים שהיינו, ישובים בבגדים לבנים סביב שולחן הפסח,
הנה הורינו, הצעירים מאיתנו כיום אך נדמים כמבוגרים תמיד.
והנה הבוגרים שנהיינו, ולצידנו ישובים הילדים שכבר לא נהיה:
מסבים יחד איתנו, מביטים בפניהם שהשתנו אל פנינו המשתנים .
ורק שולחן הסדר נשאר בעינו.
תובע את תביעתו לכנס סביבו בני משפחה, שחלקם אינם מתראים זה עם זה בזמנים אחרים, ונקראים לסדר, תרתי משמע, רק במועד זה.
וכבר שנים רבות אני תוהה על פשרה של המלנכוליה המלווה את חגי ישראל בכלל ואת פסח בפרט, לצד השמחה הרבה, בעיקר זו המיוחלת.
וכבר כתבתי לא מעט "רשימות פסח", בניסיון לפתור את חידת המועקה האביבית הזו, הניבטת אליי מעיני האנשים בפגישות שלפני החג ...
וכבר הסברתי לעצמי את עול הקירבה הכפוייה שהחג מביא איתו לחוגגיו, ואת הבדידות הגדולה מדיי של מי שמוותר ונשאר בביתו ,
וקראתי בשם לגעגוע , שפריחת האביב החזקה מדיי מבשרת את הולדתו וקמילתו גם יחד,
ומניתי את הכאב של מי שמקווה ומתאכזב, ושל מי שכבר אינו מקווה אך עדיין מתאכזב.
וסיפרתי את תשישות המארחים, שטרחו במאמץ לארח בכנות ובנדיבות, אך לא היה מי שבא להתארח, במלוא מובן המילה,
ותארתי את כובד ליבם של המתארחים שלא חשו מוזמנים באמת, אלא שימשו תפאורה אנושית לשולחן החג של המארחים...
כהנה וכהנה הסברים והרהורים, שעלו בי לאורך השנים, עם ההקשבה לסיפורים הרבים של אנשים המתכוננים נפשית לחג כמו לקראת מועקה בלתי נמנעת.
אנשים המאחלים זה לזה "חג שמח", אך מתכוונים "שיעבור בשלום"...
