דצמבר 2011

"כָּמָה יַלֶלִי לִיוֹת"

ספר שירי "כמה יללי ליות" (כמה יעלה לי להיות), יצא לאור בימים אלה בהוצאת "גוונים". הספר אוצר פכים קטנים של שירה, המתבוננת בקיים באשר הוא.
על הספר


ברוכים הבאים לאתר!

האתר מבקש להציג לציבור הרחב את פסיכולוגיית העצמי ואת הגישה הטיפולית הנגזרת ממנה מחד, ולהעמיק את ההכרות של אנשי המקצוע עימה, מאידך. בתקווה שמשהו מרוח פסיכולוגיית העצמי יצליח להישמר גם במילים הכתובות וביניהן .
דפנה הומינר, מאי 2009

הנכם מוזמנים להצטרף לרשימת התפוצה ולקבל עידכונים על הנעשה באתר



 24/7/11 האתר עבר עיצוב מחודש  מתוך רצון  להנעים את חווית הגלישה ולאפשר התמצאות קלה ומהירה יותר בתכנים המצויים בו,.

13/8/11:
על התעוררותה של אידאולוגיה א- פוליטית בחברה הישראלית-הרהורים על אוהלים ואידאליזציה ברוח פסיכולוגיית העצמי.
קיראו :

על אוהלים ואידאלים



להצטרפות אנא הקלד/י את כתובת הדואר האלקטרוני שברשותך:
 שלח
 

MARRIAGE AS A  POTENTIAL SELFOBJECT MATRIX

נישואים כמטריצת זולתעצמי פוטנציאלית - הסיכוי והסיכון


"עצות האהבה הטובה: אל תאהב הרחוקות.

קח לך מן הקרובות"

(יהודה עמיחי)

בהתייחסות נדירה למדיי לנושא הזוגיות והנישואים , כותב קוהוט בהערת שוליים בספרו "כיצד מרפאת האנליזה":
..."בנוגע לנושא זה האחרון , (זהו) נושא חשוב ביותר הממתין לחקירה מפורטת מנקודת המבט של פסיכולוגיית העצמי-
נהגתי להתלוצץ במשך שנים כי "נישואין טובים הם כאלה שבהם בכל זמן נתון רק אחד מבני הזוג משוגע"... רק עתה , מכל מקום, בעזרת הבנת פסיכולוגיית העצמי ,אני יכול לתפוס את משמעות הבדיחה שלי. האמת שהיא מרמזת עליה היא שנישואין טובים הינם כאלה שבהם אחד מבני הזוג נענה לאתגר של מילוי פונקציות הזולתעצמי ,שהעצמי הלקוי זמנית של בן הזוג זקוק להן ברגע מסויים.
ומי יכול, פוטנציאלית ,להיענות לצרכיו של אדם בהדהוד אמפתי מדוייק יותר מאשר בן/בת הזוג בנישואים?
ועל דרך ההיפוך: כפי שמזדמן תכופות לאנליטיקאי לראות- מי יכול לחולל טראומות אצל אדם יותר מבעל או אשה , אשר כמו הזולתעצמי ההורי מחולל הטראומה של הילדות, נענה בהבנה לקוייה, או שמתוך תחושת עומס יתר מסרב בכלל להיענות?
זהו אכן החומר שממנו עשוייה שבירת נישואין המלווה בשנאה תהומית של בני זוג ."
אני מבקשת להציע אם כן את המחשבה, ששיבושים חמורים בחיי נישואים, מקורם באי היכולת של בני הזוג לנהל באופן הדדי והרמוני את המטריצה האמפתית של זיקת זולתעצמי .
בין אם זה מפני ששניהם "משתגעים בו זמנית", כלשונו המתבדחת של קוהוט, ואף אחד מהם אינו מסוגל להיות זולתעצמי לאחר, ובין אם היחסים איבדו את הרכיב האחדותי שלהם כתוצאה משחיקת היומיום ,או שלא השיגו אותו מעולם ונותרו מבוססים בעיקר על עיקרון הניפרדות והשותפות בין שניים ,שלעולם אינם הופכים לאחד.
התנהלות זוגית המבוססת בעיקרה על ההוויה הניפרדת של בני הזוג, לא רק שאינה מרפאת את חויית הבדידות האישית של כל אחד מהשניים, אלא עלולה להעצים לכדי "בדידות זוגית" מכאיבה במיוחד - במושג זה, אני מתכוונת לחווית הפיצול הנפשי שבין קירבה פיזית ומרחק רגשי, חוויה המהווה קרקע נוחה לצמיחתם של מצבי קונפליקט ואי הבנה ממאירה.

נתבונן בסיפור "פנים אחרות" של עגנון, המפליא להמחיש תנועה זו שבין בדידות בשניים לבין אחדות המכוננת היבראות משותפת . סיפור זה, מהווה כמדומה את אחד התיאורים הספרותיים המופלאים ביותר של חיי הנישואים ושברם:
הסיפור נפתח ביציאתם של הרטמן וטוני, כל אחד לנפשו, מבית הדין בו אושרו זה עתה גירושיהם זה מזה, וכך מתאר עגנון את שהתרחש בינהם למין ראשית נישואיהם ועד ליום גיטם:
"הרטמן לא היה רגיל להרבות שיחה עם אשתו, לא כל שכן בעסקי פרקמטיא. מיום שבנה לו בית,תחם בין ביתו לבית מסחרו. אבל דרך העסקים להיגרר אחר בעלים.ופעמים נכנס לביתו כשדאגתו על פניו. בראשונה כשהיתה אהבתם עזה והיתה טוני מבקשת ממנו שיסח לה דאגתו היה פוטרה בנשיקה.
משעברו הימים הראשונים היה משיאה לעניין אחר. משרבו הימים, היה נוזף בה ואומר לה: לא דיין לצרות בחוץ שאת רוצה לגרור אותן לבית? בבית אדם רוצה להסיע דעתו מעסקיו הרעים."
מדוע נהג הרטמן באשתו מתוך ניפרדות יתר שכזו? מדוע למרות אהבתו העזה אליה, שמר והסתיר מפניה את נבכי נפשו ועולמו ? זאת איננו יודעים מהסיפור. כל שאנו יודעים הוא שעיקרון הניפרדות הנפשית בולט עד להקצנה בהתנהגותו של הרטמן- הוא חי כמערכת קבועה וסגורה, שאינה מחוברת בשום קשר של הזנה רגשית לזולתעצמי שיכול לאפשר לו להשתנות ולצמוח.
"והואיל ומחשבותיו של אדם אינן נתונות בידיו, נמצאו מחשבותיו טורדות אותו , עושות את ביתו סניף לחנות. אלא שבחנות עסקיו מבלים את המחשבות, ובבית המחשבות מבלות אותו.
הרטמן, אביו לא הנחיל לו ממון ואשתו לא הכניסה לו נדוניא- כל שסיגל ,סיגל לו בעבודתו שעבד.
היה שוקד על עסקיו ומתרחק משאר דברים. כך עד שלא נשא לו אשה, וכך משנשא.
אלא כשהיה רווק אמר: אשא אשה ואבנה לי בית ואמצא קורת רוח מביתי.
כיון שנשא אשה ובנה בית, ראה עצמו עירום מכל קיוויו.
בראשונה היתה תקוותו משעשעתו, עכשיו אף היא הלכה."
חייו הנפשיים של הרטמן, כמערכת בלתי חדירה, הולכים ומצטמצמים.
מה שנותר לו במקומם הוא מיצבור של דאגות פרנסה בהן הוא הוגה באופן כמעט כפייתי, כמבקש למלא ולו במשהו טורדני, את השעמום הנפשי שחיי ניפרדות וסגירות גוזרים עליו.
הוא חש שדבר מה אינו כשורה בחייו, אך אינו מצליח לעמוד על מהות החוסר העצום, מפני שלכאורה הכל נמצא- יש אשה , יש בית, יש פרנסה, יש ילדים, ולמרות הכל, הוא הולך ומאבד תקווה, הולך ונעשה "עירום מכל קיוויו".
בצר לו, הוא מתבונן במעשיה של טוני ומנסה להתעניין בדברים הלוקחים את ליבה - בחברים ובספרים אשר דומה שטוני מוצאת בהם עניין רב. אלא שכלפי החברים אינו מרגיש קירבה - חבריה של טוני הם בעיניו ולא שלו, והוא חש זרות מולם, ואילו הספרים שלה מתארים בני אדם שאף הם זרים לו ומשונים בעיניו מאד:
" אהבהבים ושמלות ,הרהורי דברים וגניחות שהספרים מלאים בהם, מה צורך לאדם מן הישוב לדעת אותם? כלום רוצה הייתי לישב עם בני אדם כגון אלו? "
בדידותו הולכת וגדלה, וכך גם המרחק שהולך ונפער בינו לבין אשתו. ומטיבן של הריקנות והבדידות הנפשית, שלעולם אינן שוקטות על שמריהן ומהוות הן קרקע פורייה לצמיחתם של עשבים שוטים- דיכאונות, חרדות, התמכרויות למיניהן ,ואף מחשבות של קנאה:
"התחיל מקרר רוחו בעישון. תחילה כדי לעמעם על המחשבות, אחר כך היה מעשן מתוך עמעום. תחילה ציגריות אחר כך ציגרות. תחילה במניין, לבסוף בלא מניין,עד שהיה עשנם עולה בכל הבית ולא ראה את נזקם . אדרבא, היה מחזיק טובה לעצמו שיושב ודומם ואינו מבקש מאחרים כלום. כל אדם עונג שלו! עונג שלי זה עישון, ועונג שלה ממקום אחר. ומאחר שלא נתן ליבו לידע מה עונג שלה ומעונג שלו לא היה מרוצה, נכנסה מהומה בליבו והתחיל מקנא לה מכל איש ,מכל אשה, מכל תינוק, מכל דבר."
וכאן מגיע עגנון אל שורה נפלאה, שאין כמותה לתאר את הטרגיות של הקיום הניפרד והחלקי ,שבתוכו גם התשוקה הגדולה ביותר וגם האהבה הגדולה ביותר, אינן יכולות אלא לדעוך, בסופו של דבר, ולהותיר אחריהן אך ורק מדבר שומם של ריקנות .זוהי ההוויה המטריאלית הסופית והמתכלה, שבה כל אחד חי לעצמו בלבד, ומה שניתן לאחד, בא לעולם על חשבונו של האחר :
"מיכאל הרטמן סוחר היה , ומוכר במידה ובמשקל. והיה יודע, שכל המבזבז מידה אחת, חסר הוא אותה מידה..."
כך, בפחות מעמוד כתוב אחד, מתאר עגנון באופן מדוייק להכאיב, תהליך שלם של התפוררות נישואים. נישואיהם של טוני והרטמן מתפוררים לא בגלל קונפליקטים או מאבקים כאלה ואחרים, גם לא בגלל העדר אהבה הדדית, אלא בגלל הסיבה הגרעינית והיסודית ביותר, המצוייה להבנתי מאחורי כל תהליכי החולי הנפשי באשר הם- בין אם זהו חוליו של היחיד, ובין אם זהו חוליה של הזוגיות.
מה שמצוי בבסיסו של ההרס הנפשי תמיד, הוא הניוון הממאיר של מערכת נפשית שצינורות ההזנה שלה נותקו. במילים פשוטות, זהו חסרונו של זולתעצמי:
חסרונה של זיקת התקיימות הדדית , של מזיגה אחדותית בה יכול אדם למצוא את נפשו שלו בנפשו של האחר, הנגלית לפניו במלואה כאילו היתה שלו.

אבל הסיפור אינו נגמר בגט, אלא שם הוא רק מתחיל, מפני שדווקא ביציאתם מבית הדין הרבני, כל אחד לנפשו, הם חוברים זה לזה והולכים יחד: תחילה בשתיקה, ואחר כך בשיחה מגומגמת :
"ראה שטוני שומעת. חזר לראשית הדברים והטעים לה כל דבר ודבר. ומה שסתם תחילה, פירש בסוף, ומה ששייר ולא פירש פירש אחר כך. התחילה טוני קולטת קצות דבריו, ומה שלא הבינה מדעתה, הבינה מליבה. נשאה עיניה אליו , כשליבה מיצר ודואג והיא משתוממת עליו שעומד בכל הצרות בלא עוזר ותומך.
הרגיש הרטמן בעיניה וחזר וסיפר לה כל אותו מעשה בקיצור. ראה פתאום את ענייניו כדרך שלא ראה אותם קודם ,שמתוך שלא נתכוון להוכיח צדקתו נתבררו לו הדברים והכיר שאין העניין קשה כשם שהיה סבור עליו."
כשרוי באופן טבעי בשיח של פסיכולוגיית העצמי ומבלי להכירו פורמלית , כותב עגנון ברגישות סופרים שאין כדוגמתה : "הרגיש הרטמן בעיניה" –
זהו הרגע בו מתחוללת התמורה. מבט זה של טוני, שבתוכו משתקף ליבה המצר בצערו של הרטמן, הוא המבט היחיד הרואה את האדם כהוויתו -בלי לשפוט אותו, בלי לצפות ממנו , בלי להתאכזב.
רק מבט כזה ,מחולל אותה זיקת זולתעצמי מרפאת, זו המחברת מחדש את קרעי הנפש שניתקה מעל עצמה, ובו זמנית מחדשת גם את הקשר הרגשי שלו אל העולם בו הוא חי.
"נזכרה טוני בגירושיה וכל הימים שלפניהם, אף על פי כן לא הסיחה דעתה ממה שסיפר לה. נשאה טוני את עיניה החומות שנשתקפו בהן אומן לב וביטחון ואמרה :מובטחת אני בך מיכאל שתמצא עצה הוגנת . ושוב הביטה בו מתוך אומן לב והכנעה כאילו לא הוא אלא היא נתונה בצרה ובאה לבקש עזרה ממנו. הביט בה וראה אותה כדרך שלא הביט בה ולא ראה אותה ימים הרבה".
נדמה שלא במקרה אנו מתוודעים עכשיו לשמו הפרטי של הרטמן. עד כה, לא היה לו שם פרטי בסיפור . הוא היה רק הרטמן - איש קשה. וסגור.
משנח עליו מבטה האמפתי של טוני, נולד מיכאל.
ומיכאל המופתע, פוקח אף הוא את עיניו, ורואה את טוני כפי שלא ראה אותה אולי מעולם.
אך לא רק את פניה האחרים של טוני רואה מיכאל, אולי לראשונה , אלא את פניו שלו, הוא סוף סוף רואה במבטה...
אין ספק שזהו רגע של הפצעה מבחינתו של מיכאל . אך בו זמנית, מבחינתה של טוני, זהו רגע בו היא מממשת את מלוא פוטנציאל הקיום המצוי בה, שכן כזולתעצמי, מבטה נושא עימו את מלוא כוח הבריאה של החיים עצמם .
מבטה של טוני, אשר זוכרת כאב גירושיה "ואף על פי כן לא הסיחה דעתה ממה שסיפר לה ", הוא מבט שאינו אחוז בתוך כאב או פחד, ולפיכך חופשי לראות את האחר כהוויתו. זהו מבט מרפא ובורא חיים . מבט כזה, מצליח לשחרר את מיכאל מתוך כלא הביוגרפיה של הרטמן, כאדם הנעול בתוך פצעיו ובדידותו ונידון לחרדה תמידית.
ברגע כזה של בריאה, אין עוד משמעות לשאלה מיהו הבורא ומיהו הנברא: הזולתעצמי הבורא במבטו, נברא בו זמנית כאדם החופשי לנכוח בעולם במלוא פוטנציאל החיים המצוי בו- זה שהוא לעולם מעבר לפצעי הביוגרפיה האישית שלו, מעבר לכאב התיסכול וההחמצה, מעבר לניפרדות ולבדידות.
רגעים כאלה של היבראות הדדית עשוייה הזוגיות לספק בשפע – לא רק כהתאהבות סוערת, חד פעמית וחולפת, אלא כהווית חיים מקבילה, המצוייה לעולם מעברה של דלת, הנפתחת במבט.

כל הזכויות שמורות ©.

 

לייבסיטי - בניית אתרים