דצמבר 2011

"כָּמָה יַלֶלִי לִיוֹת"

ספר שירי "כמה יללי ליות" (כמה יעלה לי להיות), יצא לאור בימים אלה בהוצאת "גוונים". הספר אוצר פכים קטנים של שירה, המתבוננת בקיים באשר הוא.
על הספר


ברוכים הבאים לאתר!

האתר מבקש להציג לציבור הרחב את פסיכולוגיית העצמי ואת הגישה הטיפולית הנגזרת ממנה מחד, ולהעמיק את ההכרות של אנשי המקצוע עימה, מאידך. בתקווה שמשהו מרוח פסיכולוגיית העצמי יצליח להישמר גם במילים הכתובות וביניהן .
דפנה הומינר, מאי 2009

הנכם מוזמנים להצטרף לרשימת התפוצה ולקבל עידכונים על הנעשה באתר



 24/7/11 האתר עבר עיצוב מחודש  מתוך רצון  להנעים את חווית הגלישה ולאפשר התמצאות קלה ומהירה יותר בתכנים המצויים בו,.

13/8/11:
על התעוררותה של אידאולוגיה א- פוליטית בחברה הישראלית-הרהורים על אוהלים ואידאליזציה ברוח פסיכולוגיית העצמי.
קיראו :

על אוהלים ואידאלים



להצטרפות אנא הקלד/י את כתובת הדואר האלקטרוני שברשותך:
 שלח
 

אמפתיה .vs סימפטיה

דף הבית >> שאלות ותשובות >> תשובות לאנשי מקצוע >> אמפתיה .vs סימפטיה

מה בין אמפתיה לסימפטיה? האם אפשר להיות אמפתי למטופל (או לרגש) לא סימפטי?

אמפתיה כהגדרתה הקהוטיאנית, אינה מבדילה בין סוגי הרגשות, ובודאי אינה שם נרדף ל"אהדה"-
יכול אדם להביא לטיפול רשע, קנאה, חמדנות, שנאה , ולבקש לעצמו (מהמטפל) הכרה וזכות קיום לרגשות אלה שמצויים בו.
התהליך של הזרמת ההכרה הזאת, מאדם אחד לאחר, המבט שרואה ואומר- "כן, כשאתה כועס אתה יכול להיות מאד רשע/נקמני/מקנא וכו'", הוא תהליך של מירורינג אמפתי לרגש לא סימפטי, אם להתפתות לחריזה בין שתי המילים הלא אקוויולנטיות הללו.

השתתפות אמפתית אינה "רגש חם וחיובי" דוקא, כי אם עיניים הרואות במדוייק.

ובכל זאת, יש כאן מילכוד מסויים , שכן כדי להיות במקום של מירורינג אמפתי, כדי להפוך עצמנו למצלמה חכמה המצלמת ללא משוא פנים את מה שיש על פני השטח וגם את מה שמחולל אותו, הכרח לנו לאפשר לעצמנו את אותה זרימה חופשית של ההכרה.
אלא שהזרימה הזאת של הקשב האמפתי "נתקעת" לפעמים.
נדמה לי שאפשר להכליל מהן בזהירות, שהזרימה של הקשב האמפתי נתקעת כאשר המטופל מקשה או מאתגר את פגיעותנו הנרקיסיסטית שלנו.
כאשר הוא "משאיר אותנו לבד"
או שהוא " גורם לנו לחוש מקנאים וחסרים לעומתו"
או " מפחית בערכנו באופן דומה לאופן שהוא עושה לאחר משמעותי בחייו". ועוד.

חשוב מאד לשמור על ההקשבה לפגיעותנו שלנו, לא רק משום היותנו "ראויים" לא פחות מהמטופל לאמפתיה של עצמנו,
אלא גם מפני שללא הקשבה כזו, לא נוכל לשחרר חסימות בזרימת הקשב, ונגיע לאותו מצב מאולץ של "מאמץ גדול" לאמפתיה, העלול להביא שוב ושוב לתיסכול ולחוסר אותנטיות .

השאלה "מה לעשות" עם הפגיעה הנרקיסיסטית הזו שפוגע בנו לעיתים המטופל ,לרוב שלא בידיעתו/בכוונותו, היא שאלה שיש לה יותר מתשובה אחת, אבל נדמה לי שכמו בהנחת היסוד הראשונית של המחשבה הפסיכואנליטית, המודעות לפגיעה היא מחצית הדרך לפחות.

 

לייבסיטי - בניית אתרים