THOUGHTS ABOUT LONELINESS

*פסיכולוגיית העצמי וחווית הבדידות הנפשית

"לא טוב היות האדם לבדו, אבל הוא לבדו, בין כה וכה" (נתן זך)

האמנם?

 אחד הדברים העיקריים המייחדים את פסיכולוגיית העצמי כתיאוריה פסיכואנליטית, הוא שמושגי היסוד שלה ומושג הזולתעצמי במרכזם, מציעים חריגה ברורה אחת ממחשבות היסוד של הפילוסופיה המערבית המודרנית, לפיה כל הדברים בעולם הינם בעלי קיום ניפרד משל עצמם, וכך גם נפש האדם הינה ישות קבועה כשלעצמה , והיא ניפרדת וניבדלת מהסביבה.
בהמשך לאכסיומה זו, האדם הבוגר והבריא בנפשו אמור לעבור תהליך של התאבלות נורמלית, שאחריה הוא מכיר בניפרדותו ומקבל בהשלמה את סופיותו הנפשית והפיזית ,את מיגבלות הקיום היחיד והחולף שלו, ואת אי היכולת לממש ולהגשים את כל שאיפותיו במלואן.
משימה התפתחותית נוספת שמחשבת הניפרדות הנפשית מציבה בפני האדם ,היא השלמה עם הבדידות הקיומית כחוויה בלתי נמנעת לכאורה, משום שגבולות הגוף והנפש המפרידים בין אדם לרעהו, אינם ניתנים לעולם לביטול .
עם זאת, חרף ההכרה הבוגרת בניפרדות וקבלת הסופיות והבדידות, הגעגוע למזיגה אחדותית לעולם קיים ,והוא לובש לעיתים קרובות את צורתה של הכמיהה אל האחר :"הכניסי תחת כנפך והיי לי אם ואחות ויהי חיקך מקלט ראשי קן תפילותיי הנידחות" (ח.נ. ביאליק)
אלא שהגישה לאותה עיר מקלט ,בחיקה ימצא היחיד תקווה ונחמה לפצעי הקיום הסופי והמאוכזב שלו, אינו פשוט כלל: חרף הגעגוע וההשתוקקות לקירבה המאחדת, יחסים בין אדם אחד לבין אחר הנחווה על ידו כאובייקט ניפרד ממנו, נידונים לעולם להכיל בתוכם אמביוולנציה , מאבק כוחות ואפילו שנאה .
התיאוריות הפסיכואנליטיות מרבות להדגיש את האמביוולנציה הזאת ולכל אחת מהן דרך יחודית משלה :בין אם מדברים בטרמינולוגיה הקלאסית על תוקפנות כדחף מולד ויריבות אדיפלית כנגזרת של דחפים, ובין אם מדגישים , כמו מלני קליין, את הקנאה והשנאה הבלתי נמנעת לאובייקט האהוב שהוא לעולם ניפרד מהעצמי ואינו ניתן לניכוס מלא אלא במחיר של אבדן בוחן המציאות.
מעבר להבדלים בין התיאוריות, כולן נולדו על ערש אכסיומת הניפרדות המתייחסת לאחר כנבדל מהעצמי ולפיכך כחיצוני לו, ועלול בנסיבות מסויימות, להפוך לאוייב.
בהקשר זה אזכיר את מחשבותיו של הסופר והפילוסוף ז'אן פול סארטר כמייצג את הזרם האקזיסטנציאליסטי של הפילוסופיה המערבית המודרנית. על פי סארטר, האדם נתון לעולם במאבק נפשי נורא מול סביבתו הקרובה והרחוקה, אשר יחסה האינטרסנטי כלפיו הופך אותו לאובייקט וגוזל ממנו את חווית החיוניות הנפשית שבהיות סובייקט פועל ובעל חופש בחירה משלו.
מכאן, שבין בני אדם המקיימים ביניהם מערכת יחסים כלשהי, מתרחש סוג תמידי של מאבק, סמוי או גלוי, בו כל אחד מהם מעוניין להיות סובייקט טהור אשר נזקק לשם כך לאחר כאובייקט, הנמצא כביכול תחת שליטתו.
גם יצירותיו של קפקא מיטיבות לתאר את האכזריות הנוראה המצוייה בתוך ההוויה המנוכרת והבודדה. הבדידות הקפקאית היא אינסופית, ואינה נובעת מהעדר פיזי של בני אדם אחרים, אלא ממצב של העדר מוחלט במבט אמפתי, בתוכו יכול למצוא אדם משמעות לחייו ולחוש עצמו כבעל קיום נפשי. חוויה מנוכרת כזו של חוסר משמעות עלולה ליצור יאוש סיזיפי (קאמי). לפי פסיכולוגיית העצמי, מה שיוצר אותן חוויות קשות של בדידות נפשית וניכור הוא העדרו המוחלט של מגע קרוב ואמפתי עם הזולת: "גן נעול .לא שביל אליו לא דרך .גן נעול- אדם" (רחל)

ואם להחמיר עוד יותר את תמונת הבדידות הקיומית שגוזרת עלינו אכסיומת הניפרדות, עלינו לזכור כי פעמים רבות, אותו מנעול בלתי חדיר הכולא את האדם בתוך עצמו ,לא רק מונע ממנו את קירבתו המחייה והמנחמת של האחר, אלא מפריד אותו גם מעצמו, ויוצר פיצול נפשי מכאיב, בין מהויות נפשיות שונות:
כאשר האדם לומד לזהות את עצמו כסובייקט הניבדל מסביבתו, הוא לומד גם לקבל את היותו נתון לעולם למבטם של אחרים, המתבוננים בו ומודדים אותו כאובייקט .
הפער הזה שבין החוויה הנפשית לבין תמונת עצמו המשתקפת בעיניהם "האובייקטיביות" של אחרים , יחד עם הזדהותו של האדם עם תמונה מסולפת ורחוקה זו של עצמו, יוצר את תחושת המרחק של אדם מנפשו שלו.

הבדידות הקיומית נובעת אם כן מאכסיומה זו של נפרדות הנפש, והיא תולדת השסע שבין העצמי לבין הסביבה מחד, ומאידך -בין העצמי כחוויה אותנטית לבין העצמי המזדהה עם התייחסותם המחפיצה והמנכרת של אחרים כלפיו.

אך למרות שנפש האדם התאמצה להסכין עם מידה מסויימת של בדידות כחלק מההכרח הדפרסיבי לקבל "מציאות" שהיא לעולם חלקית ,סופית וחסרה , הרי רוח האדם , שאפה מאז ומעולם לגבור על הבדידות , לנצח את גבולות הניפרדות הנפשית, ולנגוע במהות האינסופית של הקיום.
אלא שהחיפוש אחרי חוויות מסוג אחר, במסגרתן ימצא מרפא של ממש לכאבי הקיום הניפרד , לא נכלל בתחומי העניין של הפסיכואנליזה הקלאסית, אשר התבססה כאמור על אתוס הניפרדות כאקוויוולנטי לבריאות נפשית. לפחות לא עד לעלייתה של פסיכולוגיית העצמי.
הנגיעה במימד האחדותי והאינסופי של הקיום, הייתה מעניינם הרוחני של משוררים ואנשי דת בלבד.

על רקע זה, ניתן לראות כיצד מביאה עימה פסיכולוגיית העצמי פוטנציאל מרפא עצום לכאב הקיומי של הבדידות הלכאורה בלתי נמנעת, מאחר שמושג היסוד שלה, הזולתעצמי, הינו מושג אחדותי מעצם מהותו, ותפיסת העולם שלה מבוססת על היבראות הנפש מתוך זיקת תלות בלתי פוסקת של העצמי בזולתיהעצמי שלו.

בהתייחסות נדירה למדיי לנושא הזוגיות והנישואים , כותב קוהוט בהערת שוליים בספרו "כיצד מרפאת האנליזה":
..."בנוגע לנושא זה האחרון , (זהו) נושא חשוב ביותר הממתין לחקירה מפורטת מנקודת המבט של פסיכולוגיית העצמי-
נהגתי להתלוצץ במשך שנים כי "נישואין טובים הם כאלה שבהם בכל זמן נתון רק אחד מבני הזוג משוגע"... רק עתה , מכל מקום, בעזרת הבנת פסיכולוגיית העצמי ,אני יכול לתפוס את משמעות הבדיחה שלי. האמת שהיא מרמזת עליה היא שנישואין טובים הינם כאלה שבהם אחד מבני הזוג נענה לאתגר של מילוי פונקציות הזולתעצמי ,שהעצמי הלקוי זמנית של בן הזוג זקוק להן ברגע מסויים.
ומי יכול, פוטנציאלית ,להיענות לצרכיו של אדם בהדהוד אמפתי מדוייק יותר מאשר בן/בת הזוג בנישואים?
ועל דרך ההיפוך: כפי שמזדמן תכופות לאנליטיקאי לראות- מי יכול לחולל טראומות אצל אדם יותר מבעל או אשה , אשר כמו הזולתעצמי ההורי מחולל הטראומה של הילדות, נענה בהבנה לקוייה, או שמתוך תחושת עומס יתר מסרב בכלל להיענות?
זהו אכן החומר שממנו עשוייה שבירת נישואין המלווה בשנאה תהומית של בני זוג ."
אני מבקשת להציע אם כן את המחשבה, ששיבושים חמורים בחיי נישואים, מקורם באי היכולת של בני הזוג לנהל באופן הדדי והרמוני את המטריצה האמפתית של זיקת זולתעצמי .
בין אם זה מפני ששניהם "משתגעים בו זמנית", כלשונו המתבדחת של קוהוט, ואף אחד מהם אינו מסוגל להיות זולתעצמי לאחר, ובין אם היחסים איבדו את הרכיב האחדותי שלהם כתוצאה משחיקת היומיום ,או שלא השיגו אותו מעולם ונותרו מבוססים בעיקר על עיקרון הניפרדות והשותפות בין שניים ,שלעולם אינם הופכים לאחד.
התנהלות זוגית המבוססת בעיקרה על ההוויה הניפרדת של בני הזוג, לא רק שאינה מרפאת את חויית הבדידות האישית של כל אחד מהשניים, אלא עלולה להעצים לכדי "בדידות זוגית" מכאיבה במיוחד - במושג זה, אני מתכוונת לחווית הפיצול הנפשי שבין קירבה פיזית ומרחק רגשי, חוויה המהווה קרקע נוחה לצמיחתם של מצבי קונפליקט ואי הבנה ממאירה. 

*מתוך הרצאה ליום עיון "זוגיות מזוית ראייה קוהוטיאנית" שהתקיים ב2008 . מאמר המבוסס על הרצאה זו, עתיד להתפרסם  בקרוב  בעיתון "פסיכואקטואליה".

כל הזכויות שמורות ©.