בודהיזם ומושג הזולתעצמי הקוהוטיאני

מושג הזולתעצמי בראייה בודהיסטית (selfobject)

מושג זה הוא המשגה יחודית ורבת משמעות שהמשיג קוהוט, ובעיני היא גולת הכותרת של התיאוריה, בודאי בהקשר הרחב של זיקתה אל הפילוסופיה המזרחית-אחדותית. הזולתעצמי, או ה selfobject במקור, אינו סלף, כלומר הוא אינו סובייקט , אך גם אינו אובייקט, לא עבור עצמו ולא עבור אחרים.
לא אוכל לדון כאן כמובן בתיפקודיו הטיפוליים המורכבים של הזולתעצמי ואני מבקשת לתאר אך ורק את מצבו הקיומי, שהוא מצב נפשי מיוחד במינו , מצב של התמרה.

התמרה היא התרגום העברי לטרנספורמציה, שפירושה המילולי הוא מעבר או שינוי צורה, אלא שאין זה תרגום מדוייק- ההתמרה אינה "מצב חדש" של קיום, וגם לא צורה חדשה של העצמי.
התמרה היא תנועה של יציאה מתוך הצורה הרגילה של הקיום לעבר מקום שבו אין צורות אלא אך ורק תנועות , פעולות, רגשות, מחשבות וחוויות .
במקום המותמר אין שמות פרטיים אלא רק תנועות אוניברסליות של קיום. זהו מקום בו אין חווה אלא רק חוויה, או כפי אמירתו של ויליאם ג'יימס ,המקום בו המחשבות נחשבות ואין לדעת מיהו החושב אותן.
מכיון שאין בקיום זה חשיבות לשמות הפרטיים המתחלפים של הברואים , אנו מכנים את הקיום הזה קיום אוניברסלי, מוחלט.
בניגוד לקיום האנושי היחיד, זהו קיום אשר לעולם אינו חדל, הוא אינסופי משום שאינו מתכלה לעולם ,אלא רק משנה צורה.

מצבו הקיומי של הזולתעצמי אם כן, הוא מצב של תנועה:
תנועה היציאה של הנפש ממקום של קיום פרסונלי ולכן גם חלקי ויחסי. זוהי החריגה שעושה הנפש מתוך הקיום היומיומי , המתמטי, בו צרכי העצמי לעולם מרובים הם מכפי היכולת לספקם. זוהי היציאה ממקום של שסע נפשי כזה או אחר, ממקום בו מתקיימים יחסי אינטראקציה של תן וקח, מקום בו קיימים ניגודי אינטרסים ובשל כך עודף אצל האחד הוא החוסר אצל האחר.
התמרה היא עזיבת הבדידות האונתולוגית הניגזרת מתוך תפיסת הניפרדות הגופנפשית , ובשל כך גם עזיבת הכאב והחרדה המתלווים לבדידות זו.

התמרה היא תנועת החלצות הנפש מתוך העצמיות המופצעת ולעיתים גם הפצועה, לעבר עולם הריקות, העולם של ההתהוות הדדית.
בעולם ההתהוות ההדדית, הנתינה והקבלה אינן שני הפכים משלימים, אלא יחידה אחת של תנועה ,של בריאה והיבראות הדדית. על עולם זה, שאינו רלטיבי כמו עולם יחסי האובייקט, לא חלים חוקי המתמטיקה ולפיכך אין התנועה הגלית של מעבר האנרגיה ממקום אחד למישנהו , יוצרת מצב של חוסר או עודף, אלא אך ורק של השתנות צורה.

לדעתי, אפשר לראות את מבנהו הלשוני של המושג selfobject, אשר כולל בתוכו את הסובייקט (self) ,ואת האובייקט כסוג של אמירה פלסטית שאומר קוהוט על אודות נחיצותו של גשר תיאורטי בין העולמות וניסיונו לספק מענה לצורך זה.
כיצירה חדשנית ביותר בתוך הפסיכואנליזה , היה אולי ראוי לבחור עבור הזולתעצמי בשם חדש לגמרי, שם שאינו עשוי מרכיבים מושגיים ישנים כמו סלף ואובייקט.
אלא שאני מאמינה שלא בכדי בחר קוהוט להשתמש דווקא במושגים הפסיכואנליטיים הישנים האלה, ושעשה זאת לא רק כדי לשמור על זיקת ההשתייכות למילייה הפסיכואנליטי בתוכו גדל:
אני מאמינה שהסיבה הפנימית העמוקה לבחירה לשונית זו, היא תודעת הנחיצות שחש בתוכו ,לשמר בעצם מרכיביו הלשוניים של המושג, את התנועה אותה מבצעת הנפש כאשר היא מותמרת ממצב של סובייקט המצוי באינטראקציה עם אובייקט כלשהו, לעבר יחס אחר לחלוטין של התהוות הדדית, יחס שעם זאת אינו מצוי בשום אופן מחוץ לעולם התופעות ולעולם יחסי האובייקט.
בבחירה הלשונית הזאת, אני מוצאת אמירה חשובה ביותר על אי היכולת להפריד בין העולם הנפשי והעולם הרוחני, הם שלובים זה בזה וכלולים יחד בהוויה השלמה כפי שהיא.

אם נלך צעד אחד נוסף בהתבוננות מעמיקה לתוך מושג הזולתעצמי, נמצא בו עוד הבטים מרתקים של שילוב הרמוני בין מזרח ומערב, ואני מציעה כאן הגדרה תיאורית לפיה:
מצבו הקיומי של הזולתעצמי הינו מצב של התכוונות לקראת השעייה מתוך בחירה של הסובייקטיביות הצורנית ,המתמירה עצמה לתוך מצב קיומי אשר ניתן לכנותו ריקות , וזאת על מנת לכונן באמצעות אמפתיה את עצמיותו הסובייקטיבית של האחר.
התכוונות רצונית זו של היות זולתעצמי לאחר, הנעשית מתוך בחירה, יכולה להיקרא לפיכך התכוונות אתית, והיא קרובה לעמדתו של בודהיזם הטיבטי אשר שם את מושג החמלה ,הנובע מתוך הבנה עמוקה של העדר הדואליות, כאמירה פילוסופית מרכזית וכצו אתי מעשי גם יחד.