ניתן לתאר שני קצוות של התפיסה האנושית את השאלה "מה זאת אהבה":
בקצה האחד, קולה של הרציונליות, של השפיות, של המחוייבות המפוכחת והאחראית,
ובקצה האחר הערפל הרומנטי, "שגעון האהבה", הכמיהה הלא מוסברת שאינה ניתנת לפיענוח מוחלט, למרות נסיונות פסיכולוגיים רבי שנים.
היכן מצוייה האמת? נראה ששתי התפיסות אמיתיות באותה מידה. האחת שייכת לתחום היחסים הבינאישיים, בין שני בני אדם המצויים בהכרות אינטימית ומתוכה הם מכירים בניפרדות ובשונות שלהם זה מזה ועושים כמיטב יכולתם לכבד ולהוקיר שונות זו מתוך אהבה ואיכפתיות.
ואילו השנייה, ההתאהבות, היא הכמיהה האנושית, הנורמלית לגמרי, לקיים זיקה גופנפשית בלתי אמצעית וטוטאלית עם נפש אחרת הנחווית כנפש תאומה. בצרוף של תשוקה מינית, החוויה הינה חוויה עילאית הדומה במידה רבה לחוויה דתית, מיסטית ורוחנית.
אין להמעיט בערך ההתאהבות כשאיפה לאחדותיות גופנפשית, למרות החשיבה המערבית המודרנית, שפרויד ואחרים אחראים עליה במידה רבה, לפיה אדם שלם הוא אדם שאינו נכסף להתערבבות מוחלטת עם נפש אחרת או עם חוויה אחרת.
הפסיכולוגיה חשבה כך במשך שנים רבות, והכמיהה "ההיא", אכן נחשבה למשהו המאפיין אנשים בעלי עצמיות חלשה ו/או תלותיים ולא בוגרים.
הפסיכולוגיה המודרנית וזרמיה המתקדמים יותר, יודעת לכבד את הכמיהה להתאהבות, לאידאליזציה, להתמזגות, לטוטאליות.
אמנם האדם אכן אינו יכול באופן מעשי להתמזג טוטאלית עם זולתו לאורך זמן, אך הכמיהה עצמה, חיונית באופן בסיסי כרכיב מרכזי של הנפש ואינה נתפסת כאשלייה שהיא תעתוע המעוות את בוחן המציאות.
ועוד בהקשר זה : לעיתים נהוג להתייחס להתאהבות כאל אידאליזציה של האהוב, כלןמר סוג של תעתוע או אשלייה. בקונטקסט של פסיכולוגיית העצמי, אידאליזציה שוב אינה מילה מגונה. היינץ קוהוט הוציא אותה מההקשר ההגנתי והשלילי שהיה לה בתקופת מלני קליין ואחרים, והכתיר אותה כאחד מהצרכים הבסיסייים שקיימים באדם בדרכו להגשים באופן הרחב ביותר את העצמי שלו.
כדי להתממש, כדי להתפתח, אנו זקוקים לאידאליזציה- לדמות מואדרת, גדולה וחכמה שנוכחותה מרגיעה, והיא רואה אותנו כהוויתנו, מכירה אותנו כמו שאף אחד אינו מכיר אותנו. התחושה הזו, שיכולה להיות מעוגנת ביחסים ממשיים, היא תחושה מגדלת ומפרה.
