מה ההבדל בין האסכולות השונות בתיאוריה הפסיכואנליטית?
אנסה לסקור "על קצה המזלג" את הזרמים והתיאורטיקנים השונים בתוך התיאוריה הפסיכואנליטית:
הראשון הוא כמובן פרויד, הוגה התיאוריה אשר במרכזה מונח הדחף המיני, התפתחותו, והקונפליקט שבין הרצון לממשו באופן מוחלט וטוטאלי כדרישת האיד, לבין איסורי החברה.
הפשרה ב"ויכוח" הנפשי הזה מושגת באמצעות האגו, אותה ישות מתווכת תבונית ומארגנת אשר מטרתה לרצות הן את המשאלה, והן את האיסור בדמות הסופר אגו.
אסכולה שלמה התפתחה בהמשך סביב חשיבותו ומרכזיותו של האגו, וזכתה לתואר פסיכולוגיית האגו. אנה פרויד אחת מאושיותיה של אסכולה זו, אשר מדגישה דגש רב את חשיבות האגו על פונקציות ההגנה אותן ניתן לדרג לפי סדר התפתחותי . לפי תפיסה זו ההגנות היררכיות ויש חשיבות להמיר במהלך ההתפתחות (או הטיפול) הגנות פרימיטיביות בהגנות בוגרות יותר.
במקביל, התפתחה אסכולה ששמה במרכזה, כמו פרויד, את היצר, אך בשונה מפרויד, עיגנה אותו בתוך מערכת יחסים רגשית שמורכבותה נתפסת כמשמעותית יותר מבחינת ההבנה של התפתחות הנפש.
לאסכולה זו קוראים "יחסי אובייקט" ובמרכזה דמויות כמו מלני קליין,ביון ,פרברן ,גנטריפ ויניקוט ועוד.
ההבדל הבולט בין אסכולה זו לבין האסכולה הפרויידיאנית הינו בנקודת ההסתכלות על היצר- אצל פרוייד שדה ההתבוננות הינו שדה של אדם אחד- האדם בקונפליקט תוך פנימי, אצל אנשי יחסי אובייקט השדה הוא שדה זוגי- ההתפתחות מתבצעת בתוך ומתוך מערכת יחסים דיאדית (זוגית), ורק כך ניתן להבינה. במקום "ליבידו" ו"אגרסיה" המחפשים פורקן עיוור, יש לנו אהבה ושנאה לאובייקט מובחן ומאד מסויים.
אך גם אנשי פרוייד ,גם אנשי קליין וגם אנשי פסיכולוגיית האגו, נשארו עם התפיסה המקורית של פרוייד לפיה מרכז הבנת הנפש האנושית הינו הכאב העצום הנגרם כתוצאה מקונפליקט מעורר אשמה בין רצון לבין איסור כלשהו.
לעומתם, קיימים זרמים בפסיכואנליזה אשר מהותם שונה לגמרי, והם נקראים :
"תאוריות החסך".
במרכז הזרם הזה מצוייה התאורייה של היינץ קוהוט אשר נקראת "פסיכולוגיית העצמי". גם ויניקוט אשר הסטורית משתייך לאנשי יחסי אובייקט, מבשר בכתיבתו את הזרם החדש הזה, ורעיונותיו הקדימו את קוהוט אם כי הוא מעולם לא הציע אלטרנטיבה מפורשת לתאוריית הקונפליקט כפי שעשה זו קוהוט.
עוד נציג של תאוריית החסך והעצמי הוא מייקל בלינט. אגב, יונג שנחשב כיום פסיכולוג ארכאי משהו, הקדים אף הוא את זמנו עד מאד, ובתאוריית העצמי של קוהוט ניתן לשמוע הדים לא מעטים מדבריו.
תאוריית החסך טוענת שלב הקרע הנפשי אינו קונפליקט שקשור לאיסור מיני, אלא חסך קריטי בהורות מספיק טובה.
החסך הקריטי הזה, יוצר פצע שלא מתאחה, צלקת שמתקיימת בנפש ומגבילה את התפתחותה.
כלומר תפיסת הטראומה משתנה: הטראומה אינה השוק של גילוי המיניות או גילוי העריות הדמיוני (וחלילה האמיתי), אלא הטראומה היא חוויה מצטברת של הזנחה הורית, טיפול לא נאות, רגישות מעטה מדי לצרכי הילד, התעללות, ושאר צורות של עיוות נפשי שהסביבה גרמה.
(הפסיכואנליטיקאי מסעוד קאן, תלמידו של ויניקוט, הציע מושג של "טראומה מצטברת" לתאור נזק שנגרם מחוויה של טיפול יומיומי לא מספיק רגיש בילד)
עד כאן בתמצית .לשאלת העדפה אישית, אני מוצאת טעם וריח בכל התיאוריות הפסיכואנליטיות, אך הקרובה לליבי ביותר היא תאוריית החסך ששמה במרכזה חסך ראשוני בילדות כליבו של הפצע הנפשי, ולאו דוקא את הקונפליקט התוך נפשי בין היצר המיני ורגש האשמה.
אין זה אומר שאיני רואה את השפעותיה הקשות של האשמה המינית על הנפש, אך מקובלת עליי תפיסתו של קוהוט לפיה הן נוצרות רק על רקע פגיעה או קושי בקשר הורה- ילד. כאשר הקשר טוב ותקין, יש לצפות שהילד יצליח לעבור גם את קשיי המפגש עם המיניות ללא טראומה , אך אם הקשר אינו תקין ,כל דבר כמעט עלול ליצור נחיתות, אשמה ,בושה וספקות קשים.
