מה יחודה של פסיכולוגיית העצמי על פני התיאוריות הפסיכודינאמיות שקדמו לה?
ישנם הבדלים רבים, בעיקר בהבנת מושג "העצמי" וכיצד הוא נבנה. ההבנה השונה יוצרת גם טרמינולוגיה שונה לגבי "בריאות" ו"חולי" כמובן.
במובנים רבים, קוהוט ממשיך את הרעיון של יחסי אובייקט לפיו העצמי נבנה דרך קשר עם אחר משמעותי (ההורה בדר"כ). אלא שההבדל העיקרי הוא בהמשגת אותו "אחר משמעותי"-בעוד התיאוריות של יחסי אובייקט שמות דגש על התפתחות כפונקציה של יכולת הולכת וגדלה לניפרדות, קוהוט מדגיש דוקא את הצורך להשאר לאורך כל החיים בזיקה מיוחדת במינה, קריטית, עם אחר משמעותי שאינו "אובייקט" אלא "זולתעצמי", כלומר לא מישהו "חיצוני" לאדם, ניפרד ממנו, אלא מישהו שמעמיד עצמו כסוג של "רחם פסיכולוגי" בתוכו יכול העצמי להפציע בכל פעם מחדש. אותה פעולה "רחמית" של הבקעת העצמי מהכוח אל הפועל, נעשית דרך שתי פונקציות שהזולתעצמי מספק- 1. ניראות 2. אידאליזציה.
החידוש הקוהוטיאני הזה, של ראיית העצמי כמצב של התפתחות בלתי פוסקת לאורך החיים ואת הזולתעצמי כתנאי הכרחי להתהוות מתמדת זו, מביא להגדרה חדשה של תפקיד המטפל ושל מטרת הטיפול- מטרת הטיפול חדלה להיות העלאת חומר מהבלתי מודע למודע מתוך הנחה שזה מה שירפא ויצמיח את העצמי (כפי שהיא בתיאוריות הקלאסיות שקדמו לפסי' העצמי), ונעשית כינון ושמירה על מטריצת הגדילה - על הקשר בין העצמי (המטופל) והזולתעצמי (המטפל), מתוך הנחה שעצם הקשר עם זולתעצמי ,יחדש את הצמיחה של העצמי שנקטעה בעבר בגלל מחסור בזולתעצמי מתאימים.
