מהם מקורות התוקפנות ?
שאלת התוקפנות היא שאלה רבה ורחבה. אסקור בקצרה את התגלגלות המושג, וראשית, ניצור לנו מעין מילון של מילים שאינן בהכרח נרדפות, אך כולן "קרובות משפחה" של מושג התוקפנות.
ההבחנה בין המילים והבטויים השונים חשובה, על מנת ללמוד להבחין בין שימוש בתוקפנות לגיטימית לצרכי הגנה עצמית, לבין שימוש בתוקפנות לצרכי הנאה סדיסטית, פריקת תסכול על אחרים, או צורה אחרת של האיכות הנפשית שאפשר לקרוא לה בקצרה : רוע.
(מושג הרוע הוא מושג שמאז מלחמת העולם השנייה, מעסיק ללא הרף את הפסיכולוגים והפילוסופים, למרות שגם קודם לכן הוא היה מושג מרכזי בהגות האדם ובמחשבתו אודות טבעו וקיומו בעולם)
תוקפנות (aggression)
פרויד הגדיר את התוקפנות כמבטאת אינסטינקט בסיסי (יחד ובמקביל לליבידו), שהוא נגזרת של דחף המוות.
ההגדרה המסובכת הזאת, אשר ממקמת את התוקפנות כנגזרת של דחף המוות, מרמזת על צבע שלילי לתוקפנות, כמשהו שמתנגד לחיים.
והנה, אנשי יחסי האובייקט, באו והרחיבו את המושג כך שיכלל בתוך מערכת יחסים של אהבה וחיים, ולא מחוץ להם.
מבחינת אנשי יחסי אובייקט (מלני קליין למשל), דחף התוקפנות הוא ביטוי לרכושנות של האדם, לרצון שלו להשיג לעצמו דברים עקב חמדנותו והקנאה שבו, כאשר החמדנות והרצון להשיג, עלולים לבוא על חשבון פגיעה באדם האהוב.
מלני קליין בססה את כל התאוריה שלה , על הריקוד הפנימי שרוקד האדם עם התוקפנות של עצמו, ועם רגשות האשמה שהוא נתקף כאשר הוא מגלה שהתוקפנות שלו פגעה באדם אהוב.
כאן אנו רואים שאין כל התייחסות לגבי שימוש בתוקפנות כלפי אוייבים:
זאת משום ששימוש כזה הינו לגיטימי מבחינה ביולוגית השרדותית, ובכך יש צורך להרחיב את המילה תוקפנות , ולא ליחס אותה דוקא לנגזרת של אינסטינקט המוות, אלא כנגזרת של אינסטינקט החיים.
התוקפנות כאשר היא מגיעה בצורה של הגנה עצמית, הינה המכשיר שניתן לנו כדי לשמור על קיומנו הפיזי והנפשי.
העיסוק הפסיכולוגי של מלני קליין ויחסי האובייקט במושג זה, היה כאמור לגבי תוקפנות אשר מכוונת כלפי אנשים אהובים ומסכנת את קיומו הנפשי של הפרט, אשר תלוי באנשים כלפיהם הוא מבטא תוקפנות.
לכן, מבחינת מלני קליין, הדרך בה האדם הצליח או לא הצליח להכיל בתוכו ולהתמודד עם תוקפנותו, תקבע את בריאותו הנפשית ואת רמת התפתחותו. זה הקריטריון העיקרי אצלה.
כלומר גם מבחינת מלני קליין ואנשי תאוריית יחסי אובייקט "הקלאסיים", התוקפנות מוסיפה להיות דחף מולד, הכרחי, אשר מוכרח להמצא בכל יחסי אהבה באשר הם, מאחר והיא דחף שצורת הופעתו מתקיימת כקנאה או כחמדנות/תחרות כלפי ומול הזולת האהוב.
אך התאורייה הפרויידיאנית אשר סבורה שלאדם תוקפנות הנגזרת מהרסנותו "הטבעית" לכאורה (אינסטינקט המוות), והתאורייה הקלייניאנית אשר פחות או יותר מקבלת את הנחת היסוד ומשנה את נגזרותיה, אינן התאוריות היחידות הקיימות בעולם הפסיכולוגיה הפסיכואנליטית ובודאי לא היחידות המתייחסות לשאלת התוקפנות.
זעם נרקיסיסטי:
במקביל, ישנו ענף מרכזי וגדול, אשר "חברי כבוד" בו הם התאורטיקנים וויניקוט וקוהוט, אשר קרוי: פסיכולוגיית החסך. (בשונה מפסיכולוגיית הקונפליקט הפרויידיאנית)
סוג זה של התבוננות על החיים והאדם, אינו נותן מקום מרכזי לתוקפנות המולדת כיצר הכרחי שנגזר מההרסנות הטבעית לכאורה של האדם:
במקום זה, מציעים אנשי תאוריית החסך, את ההשערה, שתוקפנות בצורותיה הגלויות כמו תחרות קנאה וחמדנות (מושג מרכזי אצל קליין), הינה תוצאה של מה שנקרא "כשל אמפתי" מצד הסביבה.
כלומר, תוקפנות תופיע אצל תינוק ילד מבוגר, רק כאשר נעשה כשל להבין את צרכיו הנפשיים ולהענות להם.
במקרה כזה, מופיע מה שקרוי "זעם נרקיסיטי", שהוא ביטוי לתסכול הנורא שחש האדם בשל היותו בלתי מובן על ידי העולם הסובב אותו.
התוקפנות, על פי תפיסה זו, אינה הכרחית כמשהו מולד ומבני כביכול, בודאי לא בצורותיה המכוערות והקשות ,של אלימות והרסנות כלפי הזולת וכלפי העצמי.
הפתרון לבעיית התוקפנות על פי גישות אלה, הוא נסיון לפנות מקום וללמוד להקשיב לצרכים רגשיים מורכבים ולא תמיד נראים לעין בקלות, של בני האדם.
מיומנות זו של הענות אמפתית נכונה ומדוייקת, הינה אמנות מסובכת ביותר. היא אינה בת מדידה כמותית, ואין לה "חוקים" ברורים.
אולי לכן, יש המעדיפים תאוריות אחרות, פשוטות יותר לכאורה, אשר קובעות ש"יצר האדם רע מנעוריו", ומתעלמים מכך שלכל תוקפנות גלוייה, קדם תסכול וכשל אמפתי מצד הסביבה, שהוליד אותה?
עד כאן הסקירה הקצרה של מושג התוקפנות בספרות הפסיכואנליטית, ומכאן למילים נוספות שהן "קרובות משפחה":
אלימות:
מייצגת צורה מסויימת של בטוי תוקפנות. שכן דחף יכול להתבטא חיצונית, ויכול גם להחסם מבפנים ולא להופיע כלל כהתנהגות, למרות קיומו הנפשי בזמן מסויים.
אלימות היא צורה אוברטית (גלוייה) של ביטוי תוקפנות, כאשר הכיוון של התוקפנות הוא כלפי חוץ, במטרה להזיק לפגוע ולהכאיב לזולת.
האלימות, כצורת ביטוי של תוקפנות, יכולה להיות פיזית, או מילולית.
אסרטיביות:
מילה זו באה להשיב לתוקפנות את מקומה החיובי שאנרגיה השרדותית של שמירה על הקיום, אלא שמילה זו מבחינה ומקפידה לתאר שימוש פעיל באנרגיית הרצון והצורך, באופן שאינו מזיק לזולת, אך מועיל לעצמי.
מבחינה התפתחותית, המילה אסרטיביות היא מילה חדשה למדי, והיא (והסדנאות השונות שנלוות אליה) הינן לדעתי תוצאה של הבלבול האנושי סביב מושג התוקפנות, והנסיון האנושי לבלום את כל צורות ביטוי הצרכים, כביטוי מגונה של תוקפנות.
בלימה מוחלטת של התוקפנות החיובית (קרי האסרטיביות) מולידה נוירוזות והפרעות נפשיות שונות. כתגובת נגד לכך, קמה "האסרטיביות", כמושג וכרעיון, על מנת להשיב לתוקפנות ההשרדותית את מקומה ההשרדותי החשוב, ולשחרר אנשים מהחרדה לבטא עצמם ו/או להגן על עצמם בשעת הצורך, מחמת החשש "להתפס כתוקפניים" על ידי עצמם והסביבה.
