מה ההבדל בין התיאוריות השונות בתפיסת האהבה?
התאורטיקנים הפסיכולוגים (ואת הפילוסופיה נעזוב עכשיו בצד), שונים מאד זה מזה בתפיסתם את מושג האהבה.
אסקור בחטף את גילגול המושג הזה בהסטוריה של הפסיכואנליזה.
ראשיתו כמובן אצל פרוייד, שהמושג שלו "אהבת אובייקט", מתייחס לאהבה שהאדם אוהב את המושא המתאים ביותר שהוא מוצא,זה שבאמצעותו הוא מממש באופן הקרוב ביותר והמדוייק ביותר את הפנטזיות המיניות המוקדמות שלו כלפיה הורה בן המין הנגדי.
"אהבה" היא אם כן אצל פרוייד היכולת לממש משאלות אדיפליות מוקדמות בצורה לא מזיקה מבחינה חברתית.
לא יפלא שממשיכיו של פרוייד מצאו שההגדרה הזאת מפחיתה מאד בערכו של האדם, והופכת אותו ליצור ששאיפתו הכמעט יחידה היא סיפוק מיני.
מלני קליין, שעליה יש לנו בארכיון הפורומי ההולך ומתגבש חומר לא מועט, הרגישה צורך לזוז מהדגש של פרוייד על סיפוק יצר מיני.
היא טענה שרגשות כמו אהבה ושנאה, אינם רק שמות נרדפים לליבידו ואגרסיה, אלא הם תוצרים של פעילות כזו, וכאשר הם נוצרים, יש להם קיום משלהם המפעיל דינאמיקה מיוחדת במינה.
אצל מלני קליין, האהבה הבוגרת היא היכולת של האדם להכיר באמביוולנציה שלו כלפי הדמות האהובה (במקור הדמות ההורית המטפלת, אך במהלך כל החיים דמות זו משתנה בהתאם להתפתחות ולנסיבות החיים)
האהבה שלה היא אהבה דפרסיבית, כלומר אהבה שבה מכירים בכך שחלום ההתאהבות הוא חלום, אשלייה על הדמות הטובה בלבד שאין בה שמץ רוע, טעות או מחדל...
כאשר אשלייה זו מתפוגגת באופן הדרגתי ובלתי טראומטי, נוצרת האפשרות לאהוב באמת, באופן מציאותי ,אינטגרטיבי (המכיל את האהבה והשנאה גם יחד) ולהתמיד באהבה זו לאורך זמן.
מה שעוזר להגיע למקום הזה של האהבה, הוא היכולת להכיר תודה לאבייקט על נתינתו, בלי לקנא בו ולנסות להרוס אותו בשל כך.
כאשר מכירים תודה על הנתינה, מצליחים לסלוח לאובייקט האהוב על הפעמים בהן הנתינה לא היתה מוצלחת דייה, ולקבל בתוך העצמי את הקנאה , השנאה והרצון להכאיב המתעוררים עקב כך, בתוך תהליך של תיקון (רפרציה).
הכרת התודה האמיתית, יחד עם הרפרציה התוך נפשית ,הן המבשרות של האהבה. כך אצל קליין.
אצל ויניקוט, קיימת היכולת המתפתחת to concern דהיינו לדאוג, להיות אכפתי כלפי מישהו.
הדאגה הזאת אינה מתפתחת מאליה, אלא היא תוצאה של קבלת הורות "טובה דייה", כפי המושג המפורסם של ויניקוט good enough mother
ילד שמקבל אמהות טובה דיה, מפתח בהדרגה בתוכו את היכולת לדאגה ואמפתיה כלפי אחרים.
באופן דומה, כך גם אצל קוהוט: האהבה קרובה אצלו למושג אמפתיה, והיא היכולת להבין את רגשות האחר, צרכיו, משאלותיו, ובעיקר את חוויתו הפנימית, כאילו היו שלי עצמי.
יכולת זו אינה יכולת הזדהות, אם כי היא קרובה אליה, אך אינה זהה לה.
היכולת האמפתית אינה האהבה עצמה, אך היא דרושה כדי להגיע ליכולת לאהוב אהבה בוגרת ולא אנוכית.
שכן אהבה בוגרת אצל קוהוט ואחרים, מצריכה השעייה זמנית של צרכים אגואיסטיים, לטובת צרכי האחר.
אהבת אם חייבת להכיל בתוכה מרכיב חשוב של השעיית צרכים אגואיסטיים, והיא מכילה בתוכה ויתור אישי מרצון.
הדגש הוא על המילה "מרצון", שכן פעמים רבות אנשים מוותרים על צרכיהם מתוך פחד, חרדת נטישה, רצון לקבלה ושבח, ועוד ועוד.
אין אלה אלא צורות שונות של אילוף היצר, ואין הן הצורה של האהבה המתמסרת כפי שרואים אותה בתאוריות של העצמי.
הויתור הזמני והחלקי על הצרכים האגואיסטיים, צריך שיעשה מתוך רצון אמיתי, ורצון כזה אכן נולד בו באדם.
כך מאמינים אנשי "תאוריות החסך" (שם כללי לזרם שאפשר להעמיד במרכזו את ויניקוט וקוהוט כמייצגים)
כלומר נתינה לשם נתינה בלבד, יכולה וצריכה להתגשם באדם .
וזאת בשונה מפרוייד שלא התייחס ליכולת הנתינה של האדם כמשהו מבני ומוטבע מלידה, ולאו דוקא כתגובה לסיפוק צרכיו על ידי האובייקט האהוב.
לסיכום הסקירה השטחית והמהירה הזאת, עמדתי שלי קרובה לעמדתו של קוהוט:
אני מאמינה שיכולת הנתינה והויתור מרצון על צרכי העצמי, היא משהו שקיים בנו תמיד כפוטנציאל, גם אם לא תמיד הוא מתממש.
כדי שיתממש, צריך אדם לחוות מספיק חוויות של קבלה והבנה, מצד אדם אחר, בשלבים קריטיים של חייו.
כאשר אדם אינו מקבל אמפתיה (ואמפתיה היא כאמור התחושה שאני רצוי ללא תנאי, מובן מבפנים, ולא נתון לביקורת כלשהי)
הרי שאינו מסוגל ליצר בתוכו אמפתיה עבור אחרים, וכתוצאה מכך, לעולם אינו מוכן ואינו מסוגל לוותר על צרכיו שלו, אפילו באופן זמני, לטובת צרכי האחר.
אם לסכם את הנושא, בעיני היכולת לאהוב והצורך להיות נאהב הינם דברים שונים לגמרי.
בניגוד לחלק מהדעות, איני חושבת שאנו אוהבים כדי לשמור על אוהבנו שיוסיפו לאהוב אותנו.
זה קיים, אך זה רק חלק אחד של הסיפור.
כי היכולת לאהוב ללא תמורה, היא משהו שהולך ומתפתח כסוג של כוח נפשי בפני עצמו.
קוהוט קורא ליכולת הזאת לאהבה שאינה "מועילה באופן אישי", בשם נרקיסיזם קוסמי: זוהי התחושה הכמעט דתית של אהבה חובקת עולם לכל הברואים, בני אדם בעלי חיים ועוד, בלי הבדל דת גזע ומין.
|
