מפירוש להוויה
דפנה הומינר

על פי הרצאה שניתנה בשפ"ח ר"ג
ובשרות הפסיכולוגי של אוניברסיטת תל אביב
2004

מבוא

חיפוש המקום הנכון לנו כמטפלים, הינה משימת חיים המוכרת לכולנו. באמרי "מקום נכון", אני מתכוונת למושג שהינו אישי מאד וחוויתי מאד והחיפוש אחריו לעולם אינו מסתיים. ולמרות המשכיותו הבלתי נגמרת של חיפוש זה, אפשר וכדאי לעצור מעת לעת, להתבונן ולהצביע על ציוני דרך משמעותיים ונקודות תפנית קריטיות. במאמר זה, אנסה לשתף אתכם באחת מנקודות התפנית המשמעותיות שחוויתי במהלך שנות מסעי האישי כמטפלת. נקודת תפנית זו, קשורה במעבר ההדרגתי שעברתי מעמדה תיאורטית המעוגנת בתיאוריה הפסיכואנליטית הקלאסית, תיאורית הקונפליקט ( פרויד, קליין ותיאוריות יחסי אובייקט ), עד לתיאוריות החסך ובמרכזן פסיכולוגיית העצמי של קוהוט וממשיכי דרכו בארץ ובעולם.

תהליך אישי זה, מקביל במובנים רבים להתפתחויות שחלו בתיאוריה הפסיכואנליטית עצמה, ואשתמש בו כאן כתבנית מסגרת כדי להביא סקירה מטה- פסיכולוגית רחבה (שתהיה, מטבע הדברים, גם שטחית משהו) של התיאוריות שקדמו לפסיכולוגיית העצמי ואשר היוו עריסה עליה נולדה התיאוריה הקוהוטיאנית.
בהמשך אצביע על מאפייניה העיקריים והיחודיים של פסיכולוגיית העצמי, תוך השוואתה לתיאוריות שקדמו לה ואעשה זו תוך התייחסות לשלושה צירים הסובבים סביב שלוש שאלות מרכזיות, אותן אבקשכם לשמור במחשבה :
1. מהי "המחלה"?מהו הסבל האנושי?
2. מהו הריפוי ?
3. ומהי עמדתו של המטפל, הנגזרת כפועל יוצא מהתשובה לשתי השאלות הראשונות.

לסיום, אביא בפניכם בתמציתיות רבה את מושגי היסוד של פסיכולוגיית העצמי, וארשה לעצמי לקוות כי טעימה זו "על קצה המזלג", של המפגש שלי עם רוח התיאוריה הקוהוטיאנית, שנטבעה באהבה רבה בעשייתי הקלינית, בחשיבתי התיאורטית ובהוויתי הקיומית בכלל, יהא בה עבורכם מן המתאבן והמסקרן, המושך את הראש והלב להמשך למידה והעמקה.

זרמים מרכזיים בפסיכואנליזה

התיאוריה הקלאסית
תחילת החשיבה הפסיכואנליטית מצויה בתיאוריה הפרוידיאנית, שכונתה בדיעבד "התיאוריה הקלאסית". פרויד ראה במחלה סוג של פתרון, לא מוצלח במיוחד, של קונפליקט פנימי בין שלוש ישויות סימבוליות, אינטראפסיכיות, הלא הן האיד, האגו והסופר אגו.
לב ליבו של הסבל האנושי, אליבא דה פרויד, הוא המאבק בדחף. הדחף הוא המרכיב הנפשי העיקרי ,אשר זוכה למקום המכובד ביותר בתיאוריה זו. הדחף הוא ביולוגי, מולד, כמותו ואיכותו קבועות מראש כנתון דטרמיניסטי.
האדם, באשר הוא אדם, על פי פרויד, הינו אדם "אשם". כלומר אדם נוירוטי במידה כזו או אחרת, אשר מחפש פתרונות ,מוצלחים יותר או פחות, למצב מתמיד של אשמה הנובע ממשאלות דיחפיות אסורות, המסכנות אותו . כדי להימנע מכאב האשמה המעיקה, הוא נאלץ להדחיקן את משאלותיו, או להתגונן נגדן באמצעות הגנות נוספות, חליפיות או משלימות.
ההדחקה הינה מנגנון נפשי רב עוצמה, הגובה מחיר אנרגטי רב מאד, אשר בא על חשבון האגו ומדלדל אותו. האגו הוא אותו יציר סמלי המכיל בתוכו את היכולת התפקודית המודעת והיומיומית- מרכיבים קוגניטיביים בעיקר כמו זיכרון וחשיבה, אך גם רגשיים ותפיסתיים.

המודל של פרויד הוא אם כן מודל של מערכת אנרגטית סגורה, בה האנרגיה עוברת בין הישויות השונות לפי הצורך והתנאים, וכל הגברה והעצמה של האנרגיה באחת הישויות, כרוכה בהפחתה ודלדול של האחרות.
תפקיד הסביבה על פי מודל זה, הינו לייצג את האיסור החברתי מול הדחף הביולוגי הפנימי.
החברה הינה נציגת האיסורים והאידיאלים אשר מופנמים והופכים בהדרגה לישות הקרויה סופר אגו, והיא אותה ישות אשר נמצאת במאבק קיומי מתמיד עם הדחפים.
במאבק זה על מציאת האיזון הנכון בין שלוש הישויות הנפשיות, מתרחשות לעיתים "הסתבכויות" שונות: אחת הדוגמאות השכיחות ל"הסתבכות" כזו, היא מצב בו הדחף חזק ביותר, מסיבות גנטיות או סביבתיות, בעקבות זאת הסופר אגו אוסר יותר, והאגו נאלץ להפעיל מנגנוני הגנה רבים יותר ויקרים יותר. כל זה מביא לדלדול התפקוד היומיומי, לסימפטומים נוירוטיים כמו שכחה וקשיי למידה, או התנהגויות דיספונקציונליות אחרות, ביניהן התנהגות אובססיבית קומפולסיבית, פוביות, ועוד.

העיקרון הכללי לפיו מובנת המחלה במודל הפרוידיאני הינו עיקרון של קונפליקט פנימי , בלתי מודע, קשה ומכאיב ביותר. הקונפליקט האדיפאלי , המתרחש בסביבות גיל ארבע חמש, מהווה את שיאה של ההתפתחות הנפשית ושל החיפוש המתמיד אחרי איזון תוך נפשי, ולקונפליקט חשוב זה, יש פתרונות "טובים" ופתרונות "גרועים".
פתרון טוב יביא לאיזון נפשי והמשך ההתפתחות התקינה , בעיקר בשני המדדים שפרויד הגדיר- היכולת לעבוד והיכולת לאהוב.
פתרון גרוע , יצור מצב של חולי נפשי, אשר יתבטא ברמת החוויה המודעת דרך סימפטומים כאלה או אחרים, שהם תולדת אותו קונפליקט בלתי מודע שלא נפתר היטב.

הסבל הנפשי אם כן, מוסבר בתיאוריה זו כסבל שגורמים הסימפטומים , שהם המופע החיצוני של חולי פנימי, שנוצר כתוצאה מאי היכולת "לפתור נכון" את הקונפליקט האדיפאלי, קרי להגיע לאיזון תקין בין הישויות הנפשיות.
תפקיד הסביבה הינו תגובתי בלבד- המאבק המרכזי הוא פנימי בלבד, והסביבה היא זו שמגיבה, באופן כזה או אחר, לביטוייו החיצוניים של המאבק הפנימי להשגת איזון תוך נפשי.
מטרת הטיפול הינה לשנות את האיזון הלא מוצלח בין שלוש הישויות הנפשיות, על ידי שינוי היחס בין החומר המודחק והלא מודע, לבין החומר המודע והנגיש לאדם.
המחשבה שעומדת מאחורי הרעיון הזה הינה שחרור חלקי של הגנות הדוקות מדי, על ידי העלאת חלק מהדחפים האסורים הקבורים בלא מודע, בחזרה אל המודע, תוך מתן לגיטימציה לדחף, גם אם לא למימושו.
תפקיד המטפל הינו פשוט יחסית. עליו יאפשר שחרור של החומר הלא מודע באופן הדרגתי כדי לא ליצור הצפה ובעיקר כדי לא לעורר התנגדות וחסימה נוספת. כאשר ישתחרר מספיק חומר לא מודע, תהיה הפחתה בעוצמת ההדחקה (או המנגנונים הנוספים/תחליפיים), והסימפטום הנוירוטי יחלוף.
ניתן לומר, (מעט בהומור אמנם), כי עמדת המטפל הנגזרת ממודל הצנרת הנפשית המסתבכת ונסתמת, הינה עמדת השרברב המיומן: איש המקצוע אשר מכיר היטב את הצנרת, ומטרתו לפתוח את הסתימה בזהירות אך ביעילות, ולאפשר את המשך הזרימה הנפשית שנתקעה.
למטופל , בדומה ללקוח המזמין לביתו בעל מלאכה, לא אמור להיות יותר מדי ידע או הבנה באשר למצבו: המטופל/הלקוח הוא זה שמתאר את הבעיה לאיש המקצוע , מגיש לו את כלי העבודה, וגם אמור להפשיל שרוולים ולהזיע, לפי הנחיית בעל המקצוע, אך בעל הדעה והידיעה, הסמכות המקצועית שיודעת מה בדיוק התקלקל והיכן, הוא המטפל.

מערך היחסים הראשוני בין המטפל והמטופל הוא אם כן של בעל מקצוע המצוי בעמדה מוחלטת של ידע מול המטופל ההדיוט, אשר לרוב אין לו מושג מה קורה בנפשו, ומהיכן הסתימה או לחילופין הדליפה...
המטופל נדרש לשתף פעולה עם המטפל, באופן שהוא במידה רבה ציות להנחיותיו, כפי שניסח אותן פרויד בשעתו. הוא אמור לקיים את מה שקרוי בז’רגון הפסיכואנליטי : הכלל הראשון- אסוציאציות חופשיות, דהיינו מתבקש לדבר את כל מה שעולה בדעתו, בלי להסתיר ובלי לחסום דבר.החשיבה שעומדת מאחריו רעיון האסוציאציות החופשיות היא כמובן ניסיון לעקוף את מנגנון השליטה הרציונאלי שמגייסת ההדחקה,כדי להגיע לחומר הלא מודע.
אם השיטה אינה עובדת, הרי שזה משום שהמטופל "מתנגד", קרי אינו מוכן לחשוף בפני עצמו ובפני המטפל את הצד האפל והמפחיד של דחפיו.

כאן מגיע לעזרתו של המטפל כלי טיפולי נוסף, הפירוש: המטפל מפרש למטופל את התנגדותו. הוא מסביר לו ממה הוא פוחד, וכיצד הוא חוסם את המחשבה וההכרה ,כדי להימנע מהגורם המפחיד.
הפירוש אמור לחדור לתודעה ולגרות לאדם לוותר על ההתנגדות שלו.
לרוב, גם הכלי הזה אינו יעיל דיו, לאורך זמן ובכל המקרים וכאן אנו מגיעים לכלי המרכזי של העבודה הפסיכואנליטית הקלאסית, הלא הוא ההעברה. (טרנספרנס)
פרויד גילה כי המטופל יכול להתנגד ככל ש"ירצה", כביכול, ולסרב להיזכר בזיכרונות המפחידים והטראומטיים שהודחקו, אך הוא אינו יכול להימנע מלחוש את הרגשות שהתלוו לזיכרונות המודחקים הללו.
את הרגשות האלה, הוא חש ומעביר בהווה, אל דמות המטפל, וחווה אותם בעוצמה חזקה כאילו המטפל הוא הדמות הראשונית אליה היו הרגשות מופנים במקור.
הפירוש המוצלח הוא "פירוש מוטאטיבי", כהגדרתו של סטרצ’י, כלומר פירוש שיוצר שינוי מבני בנפש, מעין "מוטציה". פירוש כזה כורך יחד את רגשות ההעברה המתרחשת בחדר הטיפול בזמן הווה, יחד עם הסבר משוער למה שהתרחש בעבר הרחוק, וכתוצאה מכך יוצר חוויה של התפכחות, ובה לומד המטופל להכיר במופרכות רגשות ההעברה שלו, ומבין שהמטפל הוא דמות אחרת, חדשה, בלתי מסוכנת, מיטיבה ואף אהובה.
באופן זה, הוא משתחרר מהתבנית הקדומה של טראומת הפתרון הישן והבלתי מוצלח, ומשתחרר מכל הסימפטומים המכאיבים שבאו כרוכים ב"עסקת חבילה" עם טראומה זו.

עמדת המטפל בתיאוריה הקלאסית היא אם כן עמדת המומחה: הוא הלוח החלק אליו מושלכים רגשותיו המועברים של המטופל, עליו להיות "נקי" מרגשות/דחפים ומשאלות כלפי המטופל, והוא תמיד הסמכות האפיסטמית, דהיינו זה שיודע טוב יותר מהמטופל "מה באמת השתבש", ובשל כך מבין נכון יותר גם "מה ב א מ ת קורה בחדר הטיפול" בכל רגע נתון.

התיאוריה הקלייניאנית ויחסי אובייקט

הפיתוח התיאורטי של מלני קליין, היה השלב הבולט והמרכזי הבא בהתפתחות התיאוריה הפסיכואנליטית. קליין נשארה צמודה לעקרונות היסוד הפרוידיאניים, ובכל זאת ניסתה להכניס להכניס לתיאוריה שפיתחה את הגורם הסביבתי באופן מעט יותר דומיננטי או לפחות אינטראקטיבי.
בסופו של דבר, דומה שהניסיון הקלייניאני להכיר בכוחה הרב של הסביבה לא עלה יפה. יתכן שמטעמי "פוליטיקה", חיצונית או נפשית, כפי שנהוג כיום לחשוב, הקפידה קליין על נאמנות רבה לפרויד, אולי על חשבון כוונתה המקורית להשיב לסביבה מעמד מרכזי בהתהוות האדם. כפרויד, היא הצהירה אמונים לביולוגיזם הדטרמיניסטי, והתעקשה שלסביבה כשלעצמה, אין תפקיד משמעותי במיוחד באותה דרמה פנימית, אלא כאובייקט מוצלח יותר או פחות, להשלכת הליבידו או האגרסיה הפנימית של התינוק.

במילים אחרות, על פי קליין, האדם בורא וממציא את סביבתו, כהשלכה של דחפי האהבה והשנאה הפנימיים והמולדים שלו. לסביבה הממשית יש אמנם השפעה מסוימת לכאן או לכאן, אך בעיקרון זהו עדיין אותו מאבק נורא של האדם בעצמו ובדחפיו, אשר מסכנים את נפשו בכך שהם מונעים ממנו את חווית האהבה היציבה המזינה את הנפש.
ה"מחלה" על פי קליין, היינה תולדה של אחת משתי אפשרויות- פיצול פרימיטיבי ומוחלט בין טוב ורע בדמות האובייקט ועקב כך פיצול בתוך הנפש עצמה, מה שמביא לתחושה מתמדת של סכנה חיצונית וחרדת מוות נוראה , או לחילופין פיצול מאוחה חלקית, כאשר האיחוי הלא מוצלח מותיר את האדם בתחושת אשמה איומה על רגשות השנאה שהוא חש כלפי מושא אהבתו, וכתוצאה מכך חרדת הינטשות תמידית, כעונש על הנזק שהזיק כביכול לאהוביו.
במקרה הראשון המחלה לובשת צורה פסיכוטית פרנואידית, ובמקרה השני היא לובשת צורה של דיכאון קליני.
מכיוון שהמחלה לסוגיה, היא פועל יוצא מהפנמות והשלכות ראשוניות, של דמות האובייקט הראשוני שעוותה על ידי מנגנונים אלה, מכאן שהריפוי צריך לטפל באלמנטים אלה.
הריפוי צריך לשאוף לאיחוי מוצלח של החלקים המפוצלים של האובייקט והעצמי, וכן ליצירת תיקון, רפרציה, שבה יוכל המטופל לחוש שהוא פיצה את הדמות הראשונית האהובה, שבשל דחפיו התוקפניים השליך כלפיה גם הרבה שנאה.
ההשלמה הזאת, והתיקון הנושא אופי של מעין כפרה או מחילה שאדם מעניק לעצמו בשם האובייקט הראשוני, הינם לב התהליך הטיפולי שמטרתו הינה אינטגרציה בריאה בין חלקי אובייקט ועצמי מפוצלים או מאוחים באופן חלקי בלבד.
ומכיוון שהעבודה הטיפולית מתבצעת דרך בדיקת החלקים המושלכים/מופנמים של האובייקט ובדיקת היחסים הפרימיטיביים איתו כפי שהם משוחזרים בטיפול, כונתה התיאוריה של קליין והבאים בעקבותיה בשם :תיאורית יחסי אובייקט.

מכאן שתפקיד המטפל הינו להעמיד עצמו לרשות אותו תהליך אינטגרטיבי שמהלכיו העיקריים הם החזרת הפנמות שהופכות להשלכות וחוזר חלילה.
כאן, עמדת המטפל אינה זו של השרברב המתקן את הצנרת כמו במודל הפרוידיאני, אלא "מחזיר כדורי הטניס" או אולי נכון יותר לומר כדורי הסקווש, שהאדם משחק איתם מול הקיר החלק...
המטפל בגישה זו, בדיוק כמו בגישה הפרוידיאנית, הינו לוח חלק אשר המטופל אמור להשליך עליו ולצייר בו את הקווים הבולטים של הקונפליקט התוך נפשי שלו, את השרטוט הפנימי של הטראומה המכאיבה של עברו.
למטופל אין בעצם יכולת לתפיסה מציאותית של המטפל, בשל ה"מחלה" הגורמת לו לראות כל אדם ואדם מבעד למשקפי הטראומה או שרידי ההתפתחות הינקותית הלקויה שלו בתחום יחסי האובייקט.
המטפל הוא המקצוען, היודע בדיוק מה עבר ומה עובר על המטופל, והוא מסביר לו זאת באמצעות פרושי ההעברה .בהדרגה המטופל לומד לבצע רפרציה מול דמות המטפל, כתחליף לרפרציה שלא התבצעה בעבר מול האובייקט המקורי, וכך משמשת ההעברה כאלמנט טיפולי המקדם וממשיך את ההתפתחות הראשונית שנעצרה או "נתקעה".

אסתפק בשתי התיאוריות הללו כמייצגות את הזרם הקלאסי המרכזי, למרות שתיאוריות רבות וחשובות נשארו מחוץ לסקירה המהירה הזו, בשל מגבלות הזמן והמקום.
כפי שניתן לראות, המרכיב העיקרי בעמדת המטפל לפי התיאוריות הקלאסיות, הינו המרכיב האפיסטמי, ממנו נגזרת העמדה והנוכחות הטיפולית כולה:
המטפל הינו בעל ידע אפריורי, באשר למטופל. למעשה, אם לסבר את האוזן מעט בבוטות, אפשר אולי לומר שהוא אינו זקוק כלל למטופל כדי לבסס ידע זה, שכן יש ברשותו "תיאוריה" כלומר גוף של ידע אשר הינו "נכון וצודק" לגבי כל אדם ואדם. משימתו היא ליישם ידע אפריורי זה, על המטופל הספציפי אשר נכנס אליו למרפאה בכל שעה ושעה, ולהפעיל את "שיטת הריפוי" הנגזרת מתיאוריה זו.
לפחות באופן תיאורטי , אישיותו הייחודית של המטפל כלל אינה נחשבת , די לו שידבק בתיאוריה ובהנחיות האתיות הנגזרות ממנה,וכל השאר יהא ממילא צורות שונות של העברה והעברה נגדית. לחלקכם בודאי מוכרת הטענה לפיה אין כל חשיבות בבחירת מטפל לשאלות כמו מינו של המטפל , גילו וכדומה.. בנוסף, יש לזכור שהעדפתו של המטופל אינה רלוונטית ממילא, שכן אין באפשרותו לתפוס את המטפל כאדם ממשי, אלא כתוצר של השלכותיו שלו.

על פי תפיסה זו, "מטפל טוב", יוכל בכל רגע נתון בטיפול, לפחות בשאיפה, להסביר לעצמו מה מתרחש במונחים של העברה, לפרש פרוש מדויק, ובכך לשחרר בהדרגה את המטופל ממחלתו.
מכיוון שהתיאוריות הללו הן תיאוריות פוזיטיביסטיות של ידע, הרי שצפוי להניח שכל המטפלים יטפלו באותו מטופל באופן דומה עד זהה, ולכל סיטואציה טיפולית יש פירוש אחד נכון ,או לפחות פירוש אחד שהוא נכון יותר באופן מובהק מאחרים. כדי להגיע לפירוש מדויק זה, המטפל אמור לשכלל את עצמו ואת יכולת הניתוח האנליטי שלו, יחד עם הגברת המאמצים להיעשות " לוח חלק", נטול העברה נגדית ככל האפשר.
אם לחזור לראשית הדברים ולתיאור החוויתי של התהליך האישי שעברתי במהלך שנות עבודתי, הרי ניתן לומר שככל שנעשיתי מנוסה ומיומנת יותר כמטפלת אנליטית קלאסית, כך רבו החריקות והסטיות שסטיתי מאותם עקרונות יסוד אנליטיים, לפיהם אני אמורה להיות נטולת פנים, לוח חלק אנונימי , מושא להשלכות, ובעיקר-תמיד יודעת יותר מהמטופל אודות מה הוא מרגיש בכל רגע נתון. כדי לסבר את המחשבה על הקושי לקבל במלואם את עקרונות הגישה הקלאסית, בעיקר בישום הקליני שלהם, אביא בפניכם דוגמה בדוייה, קריקטוריסטית במידה רבה, אך מבוססת על מציאות טיפולית קיימת, שהייתה עד לא מכבר המציאות הטיפולית היחידה בטיפולים באוריינטציה פסיכואנליטית.

וינייטה טיפולית-
רבים מאיתנו יכולים לזהות את הסיטואציה הבאה, בין אם כמטפלים ובין אם כמטופלים:

המטופל מאחר בכמה דקות , ונכנס כרוח סערה ,בשל האיחור... המטפל שותק, משום שהמטפל שותק תמיד...
המטופל מרגיש אשם ומתחיל להתנצל על האיחור ..
המטפל, כלוח חלק, משקף את תחושת האשמה של המטופל שהתנצל, ומייד מציע שאשמה זו הינה אשמה סימפטומאטית, המבטאת את האשמה הלא מודעת שהמטופל מרגיש כלפי המטפל, מפני שהוא בעצם כועס עליו.
המטופל מנסה לטעון שאינו כועס כלל על המטפל..

המטפל לעומת זאת, טוען כנגדו את הטענה הניצחת, שאלמלא היה כועס, לא היה חש אמביוולנציה כה רבה, אשר גורמת לו לאחר לטיפול...
המטופל מרגיש נאשם, ושוב פותח בהתנצלות, המלווה הפעם בהסבר אודות נסיבות האיחור... פקק, ילד חולה בבית וכו’.
המטפל מפרש את ההסבר החיצוני הזה, כסוג של תרוץ וב"עברית אנליטית" ,כהתנגדות לפירוש...

הוא חוזר על הטענה שהמטופל כועס עליו ולכן אחר, אך מכחיש את כעסו, מפני שחושש לפגוע במטפל האהוב כפי שפגע בעבר באימו. במקום לבטא את הכעס באופן ישיר, הוא עושה זאת באמצעות אקטינג אאוט בצורת איחור...

עכשיו המטופל כבר מתחיל באמת לכעוס, מפני שלא די בכך שהיה פקק שעיכב אותו, שהשאיר ילד חולה לבד בבית, ושהפסיד חלק יקר, תרתי משמע, מזמן הפגישה שלו, הרי עכשיו הוא מפסיד את יתרת הזמן היקר בויכוחים אודות אמביוולנציה שהוא כביכול חש, אודות אשמה על תוקפנותו כלפי המטפל, ושאר שיחות מעיקות אשר אינן נוגעות כלל לנושא המכאיב עליו הוא מבקש לדבר בפגישה , ואשר בשלו הוא פנה לטיפול מלכתחילה...

סיטואציה זו, למרות הצבעים המוגזמים בה צבעתי אותה, אינה דמיונית כלל.
ואריאציה מתונה יותר שלה, התרחשה בקליניקה שלי לא פעם, בהיותי מטפלת שעברה הכשרה לטפל באופן זה, גם אם נפשי לא נאותה מעולם להשלים באופן מוחלט עם הכשרה זו. היא התרחשה גם בקליניקות רבות אחרות, פרטיות וציבוריות, שבחלק מהן ביקרתי כמטופלת וכמודרכת במהלך שנות הכשרתי המקצועית, שהיו שנות ההגמוניה הכמעט בלעדית של הדיסציפלינה הקלייניאנית בישראל.

המטפל תמיד צודק, לאיחור יש כמעט תמיד הסבר של "התנגדות לא מודעת", והמטופל לעולם אינו צודק משום שאינו "מסוגל" להיות במגע עם האמת הלא מודעת שלו, המכוננת את מעשיו הרבה יותר מאשר האמת המודעת, כתוצאה מהקונפליקט ותהליך ההעברה, המסמאים את עיניו. לפיכך, תפקיד המטפל להאיר את עיניו, כאשר התיאוריה היא הפנס הבלעדי.
עבדתי לא מעט שנים באוריינטציה טיפולית זו, כמטפלת וגם כמדריכה . האנונימיות , האבסטיננס, הלוח החלק, מושגים אלה ניסו להוות עבורי מבצר מגן ובטוח בפני ספיקות ותהיות, שנחסכו ממני כביכול, בשל אחיזה זו בתיאוריה שהיא נכונה תמיד: תיאוריה שהציעה "כלי" שאינו מכזיב לעולם.. כך לפחות השתדלתי להאמין, בכך שכנעו אותי מורי הטובים , ואני שכנעתי את תלמידי.
ועם זאת, תמיד ליוו אותי גם ספיקות. ובמשך הזמן, הצטברו הספיקות לכדי קושי ממשי ודילמה מקצועית מהותית. חשתי שמשהו אינו נכון בעיני בעמדה הטיפולית ה"יודעת כל" של המטפל האנליטי. הבדיחות אודות המטפל השותק, המתנשא, המנוכר והמנוכר, שוב לא נשמעו לי מצחיקות כל כך, וגם לא מיהרתי לפרש אותן כסוג של "הגנה" הראויה לגנאי.
הרגשתי שמטופלי אכן מחלימים, לשמחתם ולשמחתי, אך פריצות הדרך שלהם קורות פעמים רבות דווקא במקומות בהם אני מתנהגת באופן "לא מקצועי" כביכול. כאשר אני "עוברת" את הגבולות האנליטיים הנוקשים, או כאשר אני "כושלת" ומגיבה רגשית וספונטאנית. כאשר איני "לוח אנליטי חלק".
התחלתי להכיר עד מאד בערכה של התגובה הרגשית, של אי ההבנה, של הבלבול, של התהייה ושל הנכונות לשקול בכל פעם מחדש, את נכונות התיאוריה.המקדמית, הגורפת, באשר לטיבו הדיחפי של האדם.

בעיקר למדתי להעריך את ערכה הטיפולי ההקשבה האמיתית, ההקשבה הפתוחה, הנינוחה, זו שאינה מנסה לנחש מראש את מה שעתיד להאמר, שאינה יודעת טוב יותר מהאומר מה היתה בעצם "כוונתו הנסתרת" כביכול.
ההנחיה הביוניאנית של הקשבה "ללא זיכרון, ללא הבנה, ללא תשוקה", נעשה , כאילו מעצמו, ערך טיפולי מנחה, הרבה יותר מאשר רישום חלומות אסוציאציות חופשיות ופירושי טרנספרנס.
התחלתי לחשוב, שהמטופלים שלי נרפאים לא בגלל התיאוריה והפרושים האנליטיים הנגזרים ממנה, אלא כמעט אפשר לומר- למרות הפירושים! היתה זו בשעתה מחשבה נועזת וחתרנית מאד, עבורי לפחות, כתלמידה טובה ונאמנה של ההגות הפסיכואנליטית . ועם זאת, היא היתה בלתי נמנעת :
בהדרגה הבנתי שהחלק היותר חשוב בעבודתי אינו הידע האפיסטמי המוחלט המצוי בידי כביכול, "הפנס האולטימטיבי" אשר בעזרתו אני מאירה את עיני מטופלי.
הבנתי שהרכוש החשוב ביותר העומד לרשותי הוא שתי אזני המקשיבות קשב רב, הלב המוכן להיפתח ולהנגע, והנתינה שיודעת מתי צריך ואף חשוב להפר את גבולות הסטינג הטיפולי.
הידע התיאורטי הורגש לי כסוג של רשת ביטחון חשובה, שטוב לדעת שהיא נמצאת ,אך רצוי מאד להימנע מלהיאחז בה שלא לצורך.

מחשבות אלה היו כאמור רדיקליות ואסורות למדי, לפחות על פי אמות המידה הרשמיות של הממסד הפסיכואנליטי בתוכו גדלתי ואליו חשתי זיקה ושייכות. אני מניחה שניתן לומר כי סבלתי במשך פרק זמן כלשהו ממצב של "נוירוזה מקצועית", נוירוזה שהייתה תולדת הקונפליקט שבין האמת הפרטית שלי, כפי שגיליתי אותה בהדרגה, לבין "האמת המקצועית" והממסדית, הסופר אגו המקצועי, שהצר מאד את צעדי , את חשיבתי החופשית והפתוחה ואת יכולתי להתבונן ולהקשיב לדברים כמות שהם, מבלי להכניסם לסד תיאורטי "ראוי".
אלא שלשמחתי ( בדיעבד כמובן) , הספיקות הלכו ורבו. ובסופו של דבר, הבנתי שכדי להמשיך ולטפל ממקום של אמונה אמיתית בעשייתי, ולא מכוח האינרציה בלבד, עלי לחפש לעצמי מסגרת אחרת בה ספיקות אלה יוכלו לקבל תשובה והכלה, ואשר בתוכה אוכל להמשיך ולגדל את האמת המקצועית הפנימית והפרטית שלי, שנעשתה יותר ויותר ברורה.
חיפוש זה הביא אותי בסופו של דבר לפתחה של פסיכולוגיית העצמי של קוהוט, ואל השתייכותי לקבוצת קלינאים ותיאורטיקנים בכירים שנאספו תחת כנפיו של האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי, ולקחו על עצמם להמשיך את דרכו התיאורטית והקלינית של קוהוט ,ולהרחיבה אל תוך ההווה והעתיד המקצועי שלנו כאנשי מקצוע פרטיים, ושל הדיסציפלינה הפסיכואנליטית כישות מקצועית- תרבותית רחבה.

מתיאוריות של קונפליקט לתיאוריות של חסך

ויניקוט וקוהוט- גשר בין ישן וחדש

דרכה של הפסיכואנליזה אל פסיכולוגיית העצמי היתה כמובן ארוכה בהרבה מדרכי הפרטית. התפתחות זו נמשכה עשרות שנים, ועברה דרך מעברים תיאורטיים חשובים כמו התיאוריה של ויניקוט, שנחשב לגשר המובהק שבין התיאוריות הקלאסיות והחדשות.
כאיש מבריק ויצירתי מחד, ובעל לב ונשמה גדולה מאידך, השכיל ויניקוט להגות תיאוריה שרגליה היו נעוצות בתיאורית הדחף הישנה והמסורתית, אך ראשה המריא לעבר משהו חדש לגמרי.
ויניקוט היה התיאורטיקן הבולט ביותר באותה עת, שאמר בקול רם : תפקיד הסביבה בהתפתחות הוא תפקיד קריטי , וטבע את המשפט האלמותי – "אין דבר כזה תינוק. באשר יש תינוק, יש גם אם."
בכך התכוון לומר שיחידת ההתבוננות צריכה לעולם להיות האינטראקציה עם הסביבה ,ולא התינוק או האדם כישות נפרדת.
ויניקוט פיתח למעשה תפיסה חדשה לגמרי, שהזיזה את מרכז הכובד בהבנת המחלה , מקונפליקט בין ישויות אינטרה- פסיכיות , לעבר הבנה שמקור המחלה הוא בחסך הורי.
ויניקוט לא היה היחיד כמובן, אך בסקירה הקצרה שבחרתי להביא בפניכם, הוא הבולט והמשמעותי מבחינת תרומתו המטא- פסיכולוגית.
על הקרקע שחרש ויניקוט, יכול היה קוהוט לזרוע את זרע התיאוריה שלו, שעזבה בהדרגה אך בנחישות את אותם שורשים היסטוריים של תיאוריית הקונפליקט.

התיאוריה של קוהוט אינה תיאוריה של קונפליקט תוך אישי, וגם לא של כל קונפליקט אחר. האדם הסובל, על פי קוהוט, אינו אדם "אשם". הוא אינו אדם נוירוטי שמתענה כתוצאה מהלקאה עצמית על דחפיו המגונים. יש גם אדם כזה כמובן, ובכל אחד מאיתנו יש את האדם האשם הפרוידיאני, אך האשמה הנוירוטית בשל הפער בין הדחפים לבין צו החברה, אינה לב המחלה כפי שקוהוט ראה אותה.

קוהוט ראה את החולי כתוצאה בלעדית של כשל סביבתי. בתיאוריה שלו אין השלכות של תוקפנות/רוע מולד. למעשה, בעיניו לא קיים שום "רוע" או תוקפנות מולדת, ולא "אינסטינקט מוות" כזה או אחר.
בניגוד לפרויד וקליין שנשענו על דחף מוות מולד כהסבר לתוקפנות האנושית, קוהוט הסביר שתוקפנות היא דבר תוצר לוואי משני, שנוצר כתגובה לכישלון הסביבה להיענות לצרכים של התינוק/האדם. לתוקפנות זו, אשר לובשת צורה של הרסנות ונקמנות נוראה המופנית החוצה או פנימה, הוא קרא בשם : זעם נרקיסיסטי.
התיאוריה שלו היא תיאוריה של חסך: לאדם החולה יש חוסר, דפיציט גדול במבנה הנפשי שלו . המבנה הנפשי אליו התייחס קוהוט נקרא "סלף", והסלף בניגוד למושג "אגו", אינו אך פונקציה מארגנת של הנפש, אלא חוויה הוליסטית שאינה ניתנת לניתוח או לחלוקה למרכיבים. זהו הbeing שלנו.,ההוויה של קיומנו בעולם, כפי שהוא נחווה על ידינו בכל רגע ורגע.
עם זאת ובאופן מפתיע למדי, אין החוויה האנושית הזאת, של "היות בעל עצמיות ברורה ויציבה", דבר מולד, אלא משהו שנרכש כתוצאה מאינטראקציה מיטיבה דיה עם דמות ההורה. התיאוריה של קוהוט הינה תיאוריה נרקיסיסטית והיא מדברת על עצמי שעשוי מחוויה של שלמות נרקיסיסטית, מתחושה הוליסטית בריאה ומשמחת של היות חי, קיים, בעל ערך והשפעה בעולם: חוויה כזו נוצרת אך ורק בזיקה חיובית מתמדת עם הסביבה.

כאשר אין אינטראקציה מיטיבה כזו, נוצר מעין חור או צלקת גדולה במבנה הסלף. הוא נעשה פריך ושביר, ומטלות חיים מורכבות עלולות להחוות כמסובכות או אפילו מסוכנות עבורו. האדם חש תחושה מפורקת, חולה, של היות חסר חיים מבחינה נפשית, חסר ערך לעצמו ולאחרים, מיותר, לא משמעותי ובלתי נראה על ידי העולם.
סלף שביר שכזה, מוליד פעמים רבות מבנה הגנתי , כסוג של שריון תחליפי שמכסה ושומר על הסלף המחורר והחסר. במקרים כאלה אנו נראה את מה שנהוג לכנות "הפרעה נרקיסיסטית" או "אישיות נרקיסיסטית".
השריון ההגנתי המולבש עליו, כופה את האדם בתוך סד נוקשה, שמונע את התפרקותו אך מונע ממנו גם ספונטאניות, חיוניות ובעיקר אפשרות למגע אמיתי וקרוב עם בני אדם.
השריון מופיע בואריאציות שונות וברמות חומרה שונות. למשל, אדם שעצמיותו רופפת כתוצאה מכשל סביבתי מתמשך, לובש פעמים רבות את העמדה ההגנתית של "לא צריך אף אחד", ו "אני מסתדר הכי טוב לבד". שריון הגנתי זה, יכול גם להתחפש לפעמים למשהו "ערכי" כביכול של self sufficiency , ולקבל ערך חברתי-תרבותי גבוה, בעיקר בתרבות המערבית.
"אני אדם עצמאי, לא תלוי אף פעם באף אחד ולא צריך טובות מאף אחד", יאמר מישהו עם שריון מפצה , ובכך יתגאה ויזכה להערכת הסביבה, הערכה שתלויה כמובן בכך שיוסיף וילבש את הסד הנוקשה המפצה.
אלא שזהו שריון זמני, העומד על כרעי תרנגולת כי הוא מצריך עמידה על המשמר שלא להזדקק לעולם לאחרים, שלא להיפגע לעולם על ידי אחרים.
ברור ששמירה מתמדת על השריון ההגנתי מצריכה לרוב ויתור על יחסי אהבה ממשיים ורגשיים , אבל גם בהימנעות מיחסים אינטימיים, עדיין הסיכוי ששריון כזה ייסדק הוא סיכוי רב מאד: מחלה, פיטורים, עזיבה של חבר או בן זוג, כל דבר שמוכיח שלובש השריון הוא אנושי ולפיכך זקוק לאחרים ותלוי בהם, סודק את השריון.
השריון הוא המחלה, אך גם ההגנה בפניה, ואנו נראה בקליניקה לרוב שני סוגים עיקריים של תלונות:
1. אקוטית- תלונה על משבר נפשי גדול שחל לפתע ובאופן אקוטי בעקבות התמוטטות פתאומית של השריון (למשל צעיר כישרוני והישגי מאד, מוצלח בכל קנה מידה חברתי, שאינו מתקבל למקום עבודה נחשק ויוקרתי ונקלע עקב כך למשבר חריף ,אולי אף אבדני)
2. כרונית- התלונה השכיחה השנייה היא תלונה על תחושה כרונית של חוסר חיוניות, חוסר חיים, אי יכולת ליהנות, לאהוב. מין דיכאון קבוע וממושך וחוסר מגע עם עצמם ועם החיים. העדר זה של תחושות חיוניות , הינו התוצאה של אותו שריון הגנתי .
הטיפול הקוהוטיאני יוצא מנקודת ההנחה שבשני סוגי המקרים, הבעיה היא חסך ראשוני ממושך, שיצר סלף פריך, מחורר, ולא בשל דיו, שאינו מסוגל להתקיים בעולם ללא תחושה מתמדת של חרדה קיומית נוראה.
השריון המלאכותי יוצר משהו שאנו קוראים "הפרעה נרקיסיסטית", אבל הוא אינו הבעיה המקורית אלא הפתרון הלא מוצלח כל כך, לבעיה של סלף שביר: סלף שלא קיבל בזמן היווצרותו את אבות המזון הדרושים, והוא לקוי, חסר.
הטיפול הקוהוטיאני , מנסה להשיג צמיחה מחודשת של הסלף. להתחיל ולהצמיח אותו מהמקום בו הוא נעצר, מנקודת הטראומה הבודדת או המצטברת. במילה טראומה איני מתכוונת לטראומה הפרוידיאנית של גילוי עריות דמיוני או ממשי, אלא לטראומה של נטישה פתאומית ,התנתקות פתאומית או מתמשכת מההורה ומהחומרים המזינים את העצמי, או כפי שאנו מכנים זאת בטרמינולוגיה הקוהוטיאנית- נתק ממטריצת הזולתעצמי.
הטיפול הקוהוטיאני ינסה לחדש את המטריצה הזאת ולספק את חומרי ההזנה החסרים. ככזה, הוא אינו מסתפק ב"העלמת סימפטומים" כתוצאה משחרור הדחקה יתרה סביב חומר מעורר אשמה, אלא הוא שואף לריפוי של העצמי, באופן שתחודש צמיחתו הטבעית והבלתי פוסקת.
לאחרון בספריו קרא קוהוט : ? how does analysis cure, מפני שהדגש הקוהוטיאני הוא על ריפוי, איחוי הסדקים בעצמיות, והאנליזה מרפאה בכך שהיא יוצרת מעין אינקובאטור הזנתי, בו מוזן הסלף בתערובת עשירה של חומרים מגדלים ומטפחים.

כמה מושגי יסוד בטרמינולוגיה הקוהוטיאנית

קוהוט מדבר על שלושה רכיבים נפשיים חיוניים, ניראות, אידאליזציה ותאומות, אשר העדרם יוצר חולי, ונוכחותם מחוללת החלמה הדרגתית של העצמי והמשך צמיחתו מנקודת השבר:

1. ניראות (mirroring)
פי קוהוט, כל אדם נולד כשתוכו תחושה פנימית של שלמות ובטחון מלא בעצמו ובעולם. תחושה זו תלויה באופן בלעדי, בסביבה מיטיבה דייה , שיודעת לתת לו את האמונה שהוא מרכז העולם של הוריו, או מבחינתו, מרכז העולם כולו.
התינוק המתבונן בעיני אימו, רואה בהן את זיק ההתפעלות הנכסף, אשר מאשר לו שהוא שלם ומושלם, ומצוי במרכז העולם, והוא חלק בלתי נפרד ממנו. האישור הזה של תחושת הערך והשלמות מהווה מראה בתוכה יכול לראות אדם את עצמו כרצוי בעולם, ולכן לחוש חיוניות.
לתחושה עילאית זו של חיוניות צרופה, קרא קוהוט :גרנדיוזיות.
אדם עם גרנדיוזיות פגועה, יהיה אדם חולה. תפקיד הטיפול לשקם את הגרנדיוזיות הפגועה , בין אם היא מתבטאת בערך עצמי מנופח ומוגזם ובין אם היא מתבטאת בתחושות נחיתות קשות, ולעזור לה להחלים ולהבשיל לכדי תחושת ערך טובה ותקינה, מותאמת למציאות, של אדם שחש משמעותי פוטנטי ואהוב .
2. אידיאליזציה -
זהו הרכיב הנפשי השני החיוני להזנת הסלף- קשר קבוע עם דמות שניתן להאדירה.
קוהוט טוען שיכולתו של אדם לשמור בתוכו לאורך זמן את ה- well being שלו, לשאת בהצלחה וללא פגע רב את כל הפגיעויות הקטנות והגדולות שהחיים מזמנים לנו תמיד, תלויה במידה רבה בקשר ממושך שיש לו או אין לו, עם דמות מטפלת שנתפסת כאידיאלית, כמייצגת כוח רב עוצמה המצוי מחוצה לאדם, ועם זאת-שייך לו בקשר בלתי אמצעי. היות התינוק שייך להורה אותו ניתן להאדיר, יוצרת בו תחושה של ביטחון קיומי לא מעורער, ביטחון אשר בונה בהדרגה את העצמי כמשהו אינטגרטיבי ויציב. הקשר עם הורה שנותן עצמו כדמות לאידיאליזציה, בונה בהדרגה את מערכת הערכים והשאיפות של הילד/האדם.
אדם שלא הצליח ליצר קשר של אידיאליזציה במשך מספיק זמן בחייו, או האידיאליזציה נקטעה בשל מות ההורה, העדרו הפתאומי או כשל אחר של ההורה, עצמיותו תהיה חסרה.
3. תאומות -
סוג שלישי של חומר נפשי חיוני המכונן את העצמי, המשיג קוהוט בתקופה המאוחרת של חייו ושל התיאורטיזציה שלו, כאשר בחר לראות את חווית התאומות הנפשית לא כחלק מהניראות, כפי שסבר בהתחלה, אלא כאיכות שלישית של קשר יחודי באמצעותו נוצר העצמי. תאומות היא חווית הדמיון הנפשי שחש אדם אל זולתו, קשר מיוחד שאינו קשר של סובייקט אחד למשנהו אלא זיקתו הנרקיסיסטית של אדם לעצמו באמצעות "תאום מתווך" כביכול.

4. מושג הזולתעצמי וההבדל בינו לבין מושג האובייקט-
קוהוט בחר לקרוא בשם יחודי לישות המטפלת: הוא קרא לה :"זולתעצמי", כמילה אחת מחוברת.selfobject .בכך הביע את תמצית עמדתו הנחרצת לגבי המעמד והמקום של המטפל:
המטפל אינו "אובייקט", שכן המילה אובייקט מרמזת על ישות חיצונית לאדם, הסובייקט המקיים קשר עם האובייקט,נמצא עימו ביחסי אובייקט. קוהוט חרג חריגה גדולה מהחשיבה במושגים של אובייקט ויחסי אובייקט, מוחשג הזולתעצמי מבטא את היחוד הקריטי הזה של התיאוריה, וזהו אחד המקומות הקריטיים בהם נבדלת משנתו באופן מובהק מתיאוריות יחסי אובייקט.
המטפל אינו אמור להיות מושא חיצוני. הוא אמור להיות חלק מהסלף המתהווה והמתפתח של המטופל.
המטפל מעמיד עצמו לרשות הסלף של המטופל באופן בלתי נפרד. הוא מייצר עם המטופל תחושה של התמזגות merger, שהיא חיונית ביותר לפחות בשלבים הראשונים של החיים ושל הטיפול.
המטפל הוא יד ימינו של המטופל, אך הוא יד ימינו בלבד. לא יותר מזה ולא פחות מזה. הוא עושה עבור הסלף של המטופל את כל שיד ימין עושה עבורנו, וכמו יד ימין, הוא מוכן להגדיר עצמו אך ורק בזיקה למטופל: "אני יד ימין של הגוף הזה", תאמר היד, אני הזולתעצמי של האיש הזה" , יאמר המטפל הקוהוטיאני."
המטפל מוכן להעמיד עצמו כשלוחה נרקיסיסטית של המטופל. כחומר גלם בבניין הסלף של המטופל.
ואני מאמינה שחלק מכם אולי חשים אי נחת מסוימת לנוכח הדרישה הלא פשוטה הזאת.
אמת. זו דרישה לא פשוטה כלל מהמטפל, לוותר על ה"סובייקטיביות" שלו כביכול, ולהפוך לזולתעצמי. להעמיד עצמו באופן מוחלט ככל שאפשר, ככלי עזר של המטופל, ותו לא.
זו דרישה אשר מבקשת מהמטפל להיות מסוגל לוותר על צרכיו הנרקיסיסטיים במידה רבה. ואני יודעת שרבים וטובים מפרשים לא נכון את הדרישה הלכאורה מופלגת הזו, ובשל כך נרתעים משימוש בפרדיגמה הקוהוטיאנית ומעדיפים פרדיגמות אחרות, לכאורה "מציאותיות" יותר ודרשניות פחות. אולם בעיני ומניסיוני זוהי דעה קדומה ומאד לא מדויקת-כל התיאוריות באשר הן, דרשו ודורשות מהמטפל ויתור על צרכיו הנרקיסיסטיים, ואין בתיאוריה הקוהוטיאנית משום חידוש או דרישה מופלגת יחסית לדרישתו של פרויד למשל.
ובכל זאת, ייחודה של הדרישה הקוהוטיאנית מהמטפל מול זו בתיאוריות הקלאסיות, הינו בויתור המטפל על עמדת ה"ידע האפיסטמי והאפריורי", ובדומה לאמירתו של ביון, נכונותו לפגוש את המטופל ללא זיכרון, הבנה או תשוקה.

5. מטריצה אמפתית-
הברית הטיפולית בין המטפל והמטופל הינה הדבר החשוב ביותר בטיפול. היא הכלי בתוכו יזרמו החומרים המזינים עליהם דיברתי קודם לכן- המירורינג והאידיאליזציה..אם ייסדק הכלי החשוב הזה או חלילה ישבר, סכנה אורבת לטיפול כולו.
לברית זו אנו קוראים בשם "המטריצה האמפתית" או "יחסי עצמי-זולתעצמי".
האינטרפרטציות אינן המרכז או לב הטיפול הקוהוטיאני. אפשר להשתמש בן כאשר הן מ א ד חיוניות או הכרחיות ובלתי נמנעות, אך בכל מקרה אחר, הן נתפסות כמשהו מנכר, אשר יוצר שסע בין המטפל והמטופל, ומסכן את המטריצה האמפתית.
זאת מפני שאינטרפרטציה במובן הקלאסי שלה, מציעה כהנחת יסוד את האמונה שהמטפל "יודע" משהו על המטופל שהמטופל אינו יודע או אינו רואה.
רמיזה כזו, מעבר לפוטנציאל שלה לפגיעה נרקיסיסטית ועלבון למטופל, יש בה סכנת שבירה של אחדות העצמי והזולתעצמי שלו. ובהשאלה, אולי ניתן לדמיין את הרגשתו המבוהלת של אדם, שיד ימין שלו "תתעקש" לפתע לעשות משהו שהמוח לא פקד עליה משום שכלל לא ראה סיבה לעשותו. במצב כזה, יווצר שסע מכאיב באחדות ההרמונית שבין יד ימין לבין הגופנפש כולו.
לפיכך פירושים קלאסיים ניתנים במשורה, ורק בטיימינג נכון, ומטרתם העיקרית היא לפתוח חסימות ולהסיר משקעי עבר טראומטיים, המתבטאים בהעברה ועלולים לפגוע בהרמוניה של הברית הטיפולית, שהיא היא העיקר בטיפול.
אם אין כמעט אינטרפרטציות, ואין תובנות קוגניטיביות ורגשיות, מה בכל זאת יש שם בטיפול קוהוטיאני? ומהו הכלי הטיפולי שמחליף את מקומן של האינטרפרטציות? מה מחליף את מקומו של הידע התיאורטי המקדים, בעזרתו אנו מטפלים בטיפול הקלאסי, וממנו אנו גוזרים את פירושי ההעברה?

6. העמדה האמפתית קרובת החוויה  (experience near_ ) 
 הכלי הטיפולי הראשון במעלה, זה שפסיכולוג קוהוטיאני "מצחצח ומאבק בתוכו" השכם והערב, הינו האמפתיה. תאמרו בצדק- מהו החידוש? הרי אמפתיה היא מושג מרכזי בכל התיאוריות הפסיכולוגיות מקדמת דנא. ומה, פרויד לא היה אמפתי? היה, גם אם לפעמים לא ממש, אבל הוא בהחלט שאף לכך וכתב על כך. אז מה בעצם המיוחד בפסיכולוגיה הקוהוטיאנית שבזכותו "ניכסה" לעצמה את מושג האמפתיה באופן כה דרמטי ?
הדבר היחודי לתיאוריה הוא המקום המרכזי, הבלעדי, שניתן למושג האמפתיה, לא כאיכות מסייעת למטפל, לא כסוג של סימפטיה ונעימות שהכרחיים לאדם העוסק בתחום זה של דיני נפשות: קוהוט העלה את האמפתיה לדרגה של כלי החקירה והטיפול העיקרי .
אם לחזור לביקורת שהשמעתי בתחילת הדברים, על אודות יומרתן של התיאוריות הקלאסיות להבין את נפשו של המטופל טוב יותר משהוא עצמו מבין אותה, הרי קוהוט אומר : אין שחר ליומרה הזאת.
התיאוריה של פרויד והתיאוריה של קליין וגם התיאוריה של קוהוט, לצורך העניין, הן תיאוריות יפות וטובות, ולפעמים ממש מדויקות ומתאימות כדי להסביר לעצמנו דברים, אלא שהן תיאוריות בלבד.
כלומר "סיפורי מסגרת" שמישהו המציא. ככאלה, הן משהו שרחוק מהחוויה של המטופל, הן מה שקרוי experience distant
היזכרו נא בדוגמה הבדויה והמגוחכת שהצגתי קודם לכן, על אודות המטופל המאחר בשל פקק, ובסופו של דבר נאלץ להקדיש את יתרת הזמן להתמודד עם התיאוריה של המטפל הגורסת ש"אחור שווה כעס או התנגדות בטיפול"..
בטיפול קוהוטיאני לא היה מתאפשר מין דיון מצחיק עצוב שכזה, שכן המטפל הקוהוטיאני משתדל שלא להציע לעצמו ולמטופל הנחות מוקדמות המבוססות על תיאוריה, אלא משתמש ככלי חקירה בלעדי, בחוויה של המטופל, ובהבנה אמפתית ומדויקת ככל האפשר של החוויה הזאת.
המטפל הקוהוטיאני לא יפרש איחור ככעס, אלא אם כן יאמר לו זאת המטופל באופן ברור או ייתן לו להבין זאת באופן לא מילולי אך ברור. המטפל הקוהוטיאני נשאר לאורך כל הדרך צמוד לטקסט של המטופל, צמוד לחוויה אותה הוא מתאר באותו רגע.
אין שום דבר ש"מסתתר" מאחורי החוויה ושאותו יש לחשוף מהבלתי מודע, וגם אם כן, זוהי משימה שתהיה תמיד בדרגת עדיפות נמוכה יותר, מאשר המשימה לאפשר למטופל את חווית ההווה הנחווה בכל רגע ורגע של הטיפול, ביחד עם זולת המשקף לו את היותו אדם בעל ערך, תוקף וזכות קיום בעולם. המשימה הטיפולית הראשונה במעלה היא להיות אותו זולת שמבטו הבהיר וחסר השיפוט והפניות, מתבונן היטב , מקרוב, ובכך מאפשר למטופל זכות מלאה להתקיים בכל כוליותה של הוויתו, רגשותיו, מחשבותיו.

7. כשלים אמפתיים- התבוננות חסרת פניות וחסרת שיפוט או ידע מוקדם זה, נקראת בשם אמפתיה. המעשה הטיפולי הראשון במעלה, אליבא דה קוהוט, הינו מתן הקשבה והבנה מדויקת, לאנשים שעצמיותם פגועה לעיתים באופן כה חמור, או מסתתרת מאחורי שריון כה נוקשה, עד אשר כמעט בלתי אפשרי להקשיב להם או לראות ולהבין אותם באמת. אנשים אלה פגועים ביכולתם לקשר מהסוג של עצמי/זולתעצמי, ואת היכולת הזו מרפאה האנליזה הקוהוטיאנית.
מכאן לא קשה להבין מדוע האמפתיה כערך מוחלט, הינה משהו קשה מאד להשגה, ויש אפשרויות רבות לטעויות וכשלים אמפתיים במהלך המסע הטיפולי.
מבחן האמפתיה של המטפל, הינו אך ורק בתגובת המטופל. המטופל הוא היחיד שיכול לשפוט ולדעת אם התגובה היתה אמפתית מספיק ולכן "נכונה", או שהייתה מאד שנונה, מבריקה חכמה וכו’, אך לא נגעה כלל בחוויה של המטופל ולכן היתה לא אמפתית ובמובן הזה החמיצה את מטרתה, או לחלופין יצרה החייאה של כאב נרקיסיסטי שהביא איתו תגובת זעם.

לסיכום-

מטפל קוהוטיאני נשען אמנם על הנחות תיאורטיות כמו מטפלים אחרים, אך הוא עושה זאת בעיקר כדי לאבחן וכדי ליצור לעצמו מרחב בטוח בתוכו יוכל להניח לתיאוריה בצד, ולהקשיב באופן פתוח ככל האפשר לחווית המטופל, בכל נימיה וצליליה ,דקים וחלשים ככל שיהיו.
באופן זה, מאפשר המטפל למטופל לזכות בתחושה החיונית של היותו נראה במלואו, בכל הוויתו, מקובל ומוערך בשל אותן איכויות חיוביות אמיתיות שישנן בו.
כאן חשוב להדגיש, שמירורינג לגרנדיוזיות אינו "טיפוח או ליטוף האגו", כפי שטוענים מבקרי התיאוריה מבלי להכירה היטב. המירורינג שנותן המטפל, הינו מירורינג אמפתי בשל דיוקו הבלתי מתפשר, והוא משקף למטופל את האיכויות האמיתיות והייחודיות שלו, מבלי למחוק או להתעלם מאותם כשלים אישיותיים, מוסריים או אחרים, שמונעים ממנו בדרך כלל לממש וליהנות מאיכויותיו.
הנחת היסוד של פסיכולוגית העצמי, הינה שחווית היות האדם נראה בעולם על ידי זולתו, באופן קרוב מדויק ובלתי שיפוטי, הינה חוויה קיומית כה חיונית, שהיא שוות ערך לקיום הפסיכולוגי עצמו. בפאראפראזה על דקרט אפשר לומר- אני נראה, משמע אני קיים.
תפקידו העיקרי של המטפל הינו אם כן ל ר א ו ת את המטופל, כפועל מתמשך, ראייה לא שיפוטית, אמפתית ומדויקת ביותר לאורך זמן מספיק, עד שהעצמי הלא מפותח ולא מגובש יגיע בהדרגה לכלל הבשלה ויהיה לכיד ויציב, הפצעים הנרקיסיסטיים יתאחו, הנפש תתמלא בחיים חדשים, והתפתחותה, שנעצרה מחמת העדר זולתעצמי ראוי, תשוב לזרום באופן מתמיד ואינסופי.

ולסיום, אזכיר שוב את נקודת התפנית המקצועית והאישית שלי, זו שבשמה ביקשתי להביא בפניכם דברים אלה, ואקווה שמילים אלה יוכלו להכיל בתוכן משהו מההתרגשות שעודני חשה בהיזכרי בפגישתי הראשונה, רבת העוצמה, עם פסיכולוגיית העצמי , ובעיקר עם המיליה האנושי, הנדיר באיכותו, של מורים מדריכים וקולגות המשתייכים לזרם זה.

רוחה של פסיכולוגיית העצמי היתה לי לזולתעצמי מיטיב ומותאם מאין כמוהו, באמצעותו אני זוכה לחידוש צמיחתו של העצמי המקצועי והאישי שלי. את הדברים הללו הנחתי כאן לפתחכם, מתוך כבוד והוקרה למה שזכיתי לו , ומתוך תקווה שמשהו מהאיכות הקריטית הזאת של פסיכולוגיית העצמי, ישכיל לגעת גם בלבכם , להאיר את דרככם ולהפרות את עשייתכם הטיפולית הברוכה.


כל הזכויות שמורות ©.