מהי הבושה ותופעת הביישנות על פי התיאוריה הקוהוטיאנית?
במושגי פסיכולוגית העצמי, הבושה היא רגש המופיע במקום בו מבטו המיטיב והמתפעל של הזולתעצמי היה אמור להחזיק את העצמי הגאה, ובמקום זאת- כשל.
העדר תגובה מתפעלת ומאשרת מצד הזולתעצמי בשעה שהעצמי הציג עצמו לראווה וציפה לתגובה מאשרת, הכשיל את העצמי שחש סוג של התפרקות או ליתר דיוק - התרוקנות.
הבושה היא חוויה של נפילה נפשית פתאומית על רקע ציפיה לתחושת גובה והתרוממות של הערך העצמי אל מול יצירה או השג שהאדם מבקש להביאו לתודעת הסביבה החיצונית.
הביישנות, או המועדות לבושה (shame proneness) היא הצלקת שנותרה כתוצאה מטראומה של זולתעצמי שכשל באופן חמור , לרוב באופן מצטבר.
לגבי תופעת הביישנות, כהכללה התנהגותית של רגש הבושה, אפשר אולי לומר שהבושה לביישנות, היא כמו האשמה לנוירוזה-
יש בושה, שהיא רגש המהווה מעין התרעה של העצמי בפני סכנה של החשפות מסוכנת בפני זרים, ויש ביישנות או מועדות לבושה, שהיא מעין הסתבכות כפייתית של הבושה התקינה, כאילו מנגנון ההתרעה התקלקל והאזעקה מצפצפת כל הזמן.
(בהקבלה, כמו רגש תקין של אשמה, שתפקידו להתריע שפגענו במה שיקר לנו ועלינו לנסות לתקן, מול אשמה כפייתית שהיא "היתקעות" של כפתור האזעקה הזה במצב של on)
בושה ואשמה הם רגשות טבעיים ,תגובתיים, למצבי חיים אמיתיים בעבר או בהווה:
אם יש סכנה בחשיפת יתר של עצמנו במקומות לא בטוחים, אזי הבושה תעזור ותרסן.
ואם יש סכנה במתן דרור ליצרינו על חשבון פגיעה באחרים, אזי האשמה תעזור ותרסן.
אבל כדאי ללמוד לזהות גם את ה"קילקול" אליו רגשות אלה מועדים:
להכיר את ביישנות היתר ואת האשמה הכפייתית , שני סוגי חולי, העשויים מריבוי מוגזם של רגשות חיוביים ובריאים, ריבוי שיוצר "גידול" המשתלט על הנפש ותופס מקום של חלקים אחרים המבקשים לחיות אף הם.
רגש שמסתבך בתוך עצמו ומתרבה באופן לא מבוקר על חשבון רגשות או חוויות אחרות, הוא שלילי, מפני שהוא שולל את הקיום כפי שהוא.
הריבוי המיותר שבו, מתווכח ומתנגד לקיום ההרמוני, המאוזן באופן טבעי על ידי החוקיות הבסיסית של החיים , לפיה דברים מופיעים ונעלמים חליפות, בהתאם לנסיבות המשתנות.
המחשבה האטיולוגית של פסיכולוגית העצמי לגבי התפתחותו של חולי זה, היא כמובן שהעדר/כשל זולתעצמי בנקודות קריטיות או לאורך זמן ממושך, יצר מבנה עצמי הגנתי שבין השאר מתבטא באותו גידול לא מבוקר של בושה .
אולי היה רצוי בעינינו שהעולם יהיה שונה ממה שהוא, ותשרור בו הרמוניה קוסמית עילאית כל כך, שלא נזדקק לעולם למנגנון הבושה משום שכולם יהיו לנו זולתיעצמי מבינים וקרובים, והזרות לא תתקיים כלל, לא כמושג תאורטי ולא כהוויה,
אלא שנדמה לי שמותר לשער שעולמנו ישאר על כנו כפי שהוא-
חלקי, לא תמיד הרמוני, עם שונות רבה ומבלבלת.
כזה שיש בו חלוקה בין "זרים לא מבינים" שההתערטלות בפניהם יש בה מן הבושה, לבין "קרובים מבינים", שמבטם האמפתי ראוי לו שינגע בלב קיומנו ללא כל כסות.
את החלוקה הזו, כדאי כמובן להגמיש ככל האפשר, ולפתוח עצמנו לתנודות והשתנויות הבלתי פוסקות בתוכה, אבל לזכור שהיא עצמה לעולם תשאר.
ולכן הבושה עצמה, כפועל יוצא של מושג "הזרות" האינהרנטי לקיום, אינה אוייב ואינה משהו שיש להכחידו או לבטלו באופן גורף, ובודאי שלא לאלץ עצמנו וזולתנו "לוותר" עליו.
יתכן שכל שעלינו לעשות, כמטפלים וכבני אדם, הוא ללמוד איך לחיות עם הבושה באופן הרך והמיטיב ביותר שאנו מסוגלים לו, מבלי להלחם בה, אך גם מבלי להיצמד אליה יתר על המידה:
אולי רק להתבונן סביב, כדי להבין ולהכיר את הרגעים בהם אנו חווים את האחר כ"זר ומבייש אותנו", ואת הרגעים בהם אנו הופכים עבורו ל"זרים ומביישים",
והחשוב ביותר: להכיר וללמוד היטב את תוואי הדרך של "ההשתנות בחזרה"- את המסלול המוביל מחדש אל חוויה של רוגע ואינטימיות ממוססת גבולות.כזו המבטלת את תחושת הזרות ,ולפיכך מבטלת בהכרח גם את הבושה המתלווה אליה.
