ׁהערה- רשימה זו מבוססת על תכנים שכתבתי בפורום פסיכולוגיה בנענע, אותו ניהלתי בשנים 200-2005.
התכנים נועדו לקהל הרחב והמתעניין ולאנשי מקצוע גם יחד, ווסגנונם בעל אופי אינטראקטיבי בשל הפורמט המסויים בו נכתבו.

 

פסיכואנליזה השוואתית - תיאוריות מרכזיות נוספות בנוף הפסיכואנליטי העכשוי-
יחסי אובייקט

אחת הזרמים המרכזיים ביותר בפסיכואנליזה, אשר עקרונות היסוד שלו עדיין מעצבים במידה רבה את הטיפול הפסיכואנליטי והפסיכודינמי הנהוג כיום בארץ ובעולם, מבוסס ברובו על התיאוריה של מלני קליין,  וקרוי בשם  "יחסי אובייקט".

זרם זה, שם את הדגש ההתפתחותי על מרכיב היחסים בין הילד לבין דמות טיפולית משמעותית, לרוב האם, ועל הפנמתם של יחסים ראשוניים אלה כסוג של פרוטוטיפ ,לרוב לא מודע, המלווה את האדם לאורך חייו ומשתחזר ביחסיו האינטימיים הבוגרים. 

התיאוריה של מלני קליין

התיאוריה הקלייניאנית שנוסחה במחצית הראשונה של המאה ה20 על ידי מלני קליין, פסיכואנליטיקאית יהודיה ילידת וינה שחיה ופעלה באנגליה בשנים הקשות של מלחמת העולם השנייה.

התיאוריה שלה מושפעת מאד מהתיאוריה הפרויידיאנית ומתבססת על הביולוגיזם הפרויידיאני והנחות היסוד שלו, דהיינו על קיומם של שני דחפים מרכזיים המייצגים "חיים" ו"מוות"- יצר המין (ליבידו) ויצר התוקפנות.

יש לזכור כי תיאוריה ביולוגית המבוססת על האלמנטים היצריים המולדים של האדם, היא לרוב גם תאוריה דטרמיניסטית (שהכל בה צפוי מראש ויש לאדם מעט מאד אפשרות בחירה) 
הדחפים וכמותם המולדת, היחודית לכל אדם ואדם, קובעים מראש במידה רבה את חיי הנפש של האדם, אשר יכול להיוולד למשל עם כמות רבה של שני הדחפים, או כמות מעטה משניהם, או רק אחד מהם.

מה שקובע לפי תיאוריה זו את מבנה האישיות, הוא בעיקר האדם עצמו (ולא הסביבה), או ליתר דיוק הביולוגיה של האדם.
לנקודה זו יש משמעות שאינה רק קלינית אלא במידה רבה גם פילוסופית- אתית:

אם לב ההתהוות הפסיכולוגית מצוי בגנטיקה הדיחפית המולדת ולא באיכות הטיפול הסביבתי שהוא זוכה לו במהלך שנות התפתחותו, הרי משתמע מכך שהאדם "אחראי" (ובנסיבות מסויימות אולי אפילו "אשם") במה שקרה וקורה לו  מול האחר, ובאפשרותו, לפיכך, לשנות את עצמו  ואת סביבתו דרך מודעות עצמית,.

אם נשווה  את מלני קליין לתיאורטיקנים אחרים של יחסי אובייקט, ויניקוט למשל:
גם ויניקוט מאמין שהמרכיב העיקרי באישיות הוא איכות הקשר הינקותי והילדותי, ולאו דוקא כמות ואיכות הסיפוק הליבידינלי והאגרסיבי של האדם בזמן נתון.
אבל ויניקוט מדגיש את חשיבות הסביבה, כמעצבת ויוצרת את הקשר בינקות ובילדות.
ויניקוט נותן את האחריות (ומכאן גם את "האשמה")-לאם ולא לתינוק.
אצל קליין, כאמור, האחריות וה"אשמה" בתינוק.

אני רוצה לציין כאן, לפני שאני נכנסת לעקרונות התאוריה, שלשאלה מי או מה קובע בחיים, התורשה (הביולוגיה) או הסביבה, יש חשיבות תאורטית וטיפולית רבה.
מטפל שסבור שהביולוגיה והדחפים קובעים, יפרש ויבין את המטופל אחרת לגמרי ממטפל שמתבונן על הסביבה.
אציין, שהפסיכואנליזה כיום אינה מסוגלת יותר להתעלם מהחשיבות הקריטית של הסביבה ולייחס הכל לדחפים המולדים של הילד, אותם הוא משליך החוצה. ועל כך, יש רק להודות ולשמוח.

שכן שנים רבות כל הטיפולים הדינאמיים התנהלו אך ורק בנוסח הקלייניאני האורתודוכסי ,והיו די מנותקים מהמציאות הרגשית של הפציינט. הם יחסו לפציינט אחריות על סבלו בשל הקנאה והחמדנות שלו למשל, ובכך השפילו אותו פעמים רבות באורח מיותר ולא מועיל כלל.
אז חלה התנערות חלקית לפחות מקליין. עלו תאוריות אחרות, בעיקר של קוהוט, שהדגישו את חשיבות החסך הסביבתי ביצירת התפתחות לא תקינה ופתולוגיות נפשיות.
הטיפול השתנה, וגם גישת המטפלים השתנתה.

ובעשר עשרים שנה האחרונות, יש חזרה לקליין "מעודנת", ותאורטיקנים מכנים עצמם "נאו-קלייניאנים":
הרעיונות המעניינים והיפים נשמרים, אבל המטפל לוקח בחשבון את השפעות הסביבה על המטופל שגרמו לו להרגיש ולפעול כפי שמרגיש ופועל.
עד כאן הרקע הכללי.
וכעת לעקרונות המארגנים של התאוריה.
כל תיאוריה פסיכולוגית אמורה לתאר התפתחות נפשית תקינה, וזאת כדגי לתאר ולהסביר התפתחות בלתי תקינה והסיבות לכך.
לרוב מתוארת ההתפתחות באמצעות שלבים עוקבים.(אצל פרויד למשל, שלב אוראלי, אנאלי, פאלי אדיפלי וכו')

מלני קליין חידשה חידוש רציני.
את ההתפתחות הנפשית היא בחרה לתאר באמצעות פוזיציות, ולאו דוקא באמצעות שלבים. ההבדל בים פוזיציה ושלב, הוא שפוזיציה (עמדה), הינה מצב שיכול להתקיים בכל עת, ואינו קשור דוקא לגיל מסויים או לרגרסיה(נסיגה) לגיל נפשי מסויים.

אצל פרויד, אדם שמתנהג באופן ,אוראלי" הוא ברגרסיה לנקודת פיקסציה אוראלית. יש פה מעין קונוטציה שלילת.
אצל קליין, עמדות הן מצבים נפשיים שיכולים להתקיים במצבים מסויימים בכל פעם בחיים, בלי להזדקק לרגרסיה, אלא באופן נורמלי.

מה מגדיר עמדה?
עמדה אצל קליין מוגדרת על ידי 1.מצב העצמי,2. מצב האובייקט,3. סוג מנגנוני ההגנה 4.וסוג החרדה השולטת.

אני יודעת שחלק מהמושגים האלה לחלוטין לא ברורים, אבל אני מבטיחה להסביר בשפה פשוטה כשנגיע לתאור העמדות.
קיימות שתי פוזיציות:
הפוזיציה הסכיזו-פרנואידית
והפוזיציה הדפרסיבית.

כל אחת מהן נוצרת בגיל ובשלב אחר של הינקות, אבל הן ממשיכות להופיע לסרוגין לאורך כל החיים, בהתאם לנסיבות וצרכי השעה.

בסוגריים אולי זה המקום להעיר, שבחרתי לכתוב על התאוריה של מלני קליין דוקא בזמן הזה, משום שאין כמוה להטיב ולתאר את המתרחש במצבי מלחמה ואלימות מבחינת מבנים נפשיים, ולכן, האסוציאציה היא לגבי "הנסיבות וצרכי השעה".

הפוזיציה הסיכוזופרנואידית נוצרת ומתהווה בגיל 0 עד בערך חצי שנה.
הפוזיציה הדפרסיבית מתחילה להתהוות במחצית השנייה של השנה הראשונה.
 

תחילה אתאר את העמדה הראשונה והבסיסית של הקיום האנושי על פי מלני קליין, הלוא היא
העמדה הסכיזופרנואידית:

ראשית, הסבר לשם הארוך והמסובך: סכיזו- מפוצל, פרנואידי- רודפני
העמדה הזו היא אוסף של תחושות הנוצרות משמוש במנגנוני הגנה של פיצול הכחשה והשלכה (וגם הזדהות השלכתית, אבל זה מנגנון טיפה יותר מסובך ונשאיר אותו כרגע בצד)

איך נוצרת העמדה הבסיסית הזאת, על פי מלני קליין?
בראשית החיים נולד תינוק עם מטען של אנרגיה ליבידינלית (מינית, של חיים), ואגרסיבית (של תוקפנות והרס).

כשהוא רעב, הוא אינו יודע לזהות מהיכן מגיעה אליו התחושה הקשה הזאת, מפני שבראשית החיים אין אבחנה טובה בין פנים וחוץ. התינוק אינו יודע שהוא "פנים", כשם שאינו יודע שאימו ואביו הם "חוץ". מבחינתו הכל פנים או הכל חוץ.

לכן, את כאב הרעב הוא חווה כמשהו רע ומכאיב שבא ומתקיף אותו. הוא שונא את הרעב. הוא חווה אותו כמשהו שרודף אותו ומתעלל בו (תחושה פרנואידית ומכאן שמה של העמדה).

ואז באה אמא עם שד או בקבוק מלאים בחלב, ופתאום נהיית חוויה טובה. חוויה של הנאה. של ספוק גופני ליבידינלי.

התינוק לא יודע לשלוט בחוויות האלה. הוא לא יודע כאמור שהשד אינו שלו, כשם שאינו יודע שהרעב הוא שלו. שניהם שלו באותה מידה, אבל הם מפוצלים.

הרעב מפוצל מהשובע.
הטוב מפוצל מהרע.
הסבל מפוצל מההנאה.
המין (ליבידו( מפוצל מהתוקפנות.

מכאן, ה"סכיזו" שמופיע בשמה של העמדה הסכיזופרנואידית.

מהו פיצול?

פיצול אומר שבשביל התינוק אין שום יכולת לקשר בין הרע (רעב) והטוב (שובע) שבא תכף אחריו.
אלה חוויות מופרדות לחלוטין זו מזו, המופיעות מבחינתו בצורה ספורדית מקרית.

מכיון שהתינוק אינו יודע שחלק מהדברים הרעים בעולם בא ממנו ,מתוכו, והוא גם לא מסוגל להכיל דבר כזה, הוא משליך את הרע על הסביבה.
לכן, בגלל ההשלכה,יש לו מבחינתו, "אמא רעה" שמרעיבה אותו בהעדרה,
ויש לו אמא אחרת לגמרי, טובה נפלאה ומושלמת, שתמיד מאכילה אותו ועושה לו טוב בנוכחותה.

מה שחשוב להבין, זה שכאשר אמא איננה עבור התינוק, הוא חווה את העדרה כנוכחות של רוע בחייו.
זו אינה העדרות במובן הריק של המילה. ההעדרות היא נוכחות של הרסנות שנאה כאב ויאוש.

מכיון שהתינוק כל כך מפצל ומרחיק את החוויות הטובות והרעות זו מזו (מכל מיני סיבות, חלקן קוגניטיביות-הוא אינו מסוגל לזכור חוויות לטווח ארוך, וחלקן נפשיות- הוא אינו רוצה שהזכרון של הטוב יתקלקל בזכרון של הרע),

הרי שכאשר הוא נמצא עם האמא הרעה שלו (כלומר לבדו או עם אדם זר ובעיקר עם הרעב והסבל הפנימי שלו), הוא אינו זוכר בכלל שיש בעולם אי שם מין אמא טובה שעוד מעט תגיע.
בשביבו, החוויה של הרע היא טוטאלית. מוחלטת.
גם כאשר הוא יונק ומאושר בליטופיה של אימו, הוא אינו זוכר שיש בעולם רעב קור וחיתולים רטובים ומגרדים.
הוא בעולם טוב טוטאלית.

כאשר אנחנו מיואשים, כאשר אנחנו רוצים למות (באמת), כאשר איננו רואים ש-ו-ם דבר טוב בחיים האלה... כאשר הדכאון הוא מוחלט, אנחנו נמצאים במצב שכזה, של פיצול ושל חוויית רע טוטאלית, בלי יכולת להזכר בכלל בחוויית טוב שנמצאת אי שם ועוד תגיע אלינו.

גם כאשר אנו חווים לפעמים אושר עילאי, במצב של התאהבות, התגשמות פתאומית של חלום, או אקסטזה רוחנית כלשהי, אנו נמצאים במצב מפוצל שבו כל הרע שבעולם חדל לתקיים ואין אפשרות כביכול לזכור אותו.

מדוע התינוק מפצל את החוויה, ועד מתי ממשיך הפיצול הלא מציאותי הזה? כיצד הוא מסתיים?

על הקנאה

לפני שאעבור לתאור העמדה הדפרסיבית ,אני רוצה להתייחס לקנאה, מושג מרכזי נוסף בתאוריה של מלני קליין.

אחת המשתתפות בפורום, "בחורה",   ספרה על חברתה, שמאז ומתמיד היתה בעמדת נחיתות כלפיה, ואילו  "בחורה" תמכה בה, טיפחה אותה, העניקה לה עצות,תשומת לב, השקעה. לבסוף אף  שידכה לה בחור , שידוך שהיה הצלחה גדולה.

וכאן, במקום הכרת תודה שהיה מצופה שתגיע, באה התנהגות מכוערת ולכאורה מפתיעה. התנהגות שהיא תולדה של קנאה ממושכת מאד של החברה ב"בחורה".

הכרת תודה או קנאה?

זה שם ספרה המפורסם ביותר של מלני קליין,ובאנגלית:
envy and gratitude

כיצד נוצרת הקנאה (או נכון יותר-צרות העין בתרגום מדוייק)?

קליין מתארת את ראשית החיים, את התלות המוחלטת של התינוק בשד המניק או בבקבוק.(הוא אינו יודע עדיין כמובן שהשד "מחובר" לישות גופנית בשם אמא..)

התינוק חומד את השד על תכולתו לעצמו. הוא אינו מעוניין שהחומר הטוב והמזין הזה יעלם לו ויותיר אותו עם העצב והחושך של החוויה הרעה והרעבה. השד או הבקבוק הם המושא לסגידתו וחמדנותו.

קליין אומרת שהתינוק מקנא באם/שד/ בקבוק, על יכולתה לספק אותו. גם הוא היה רוצה לספק כך את עצמו מבלי להיות תלוי באחרים, אבל הוא אינו יכול. לכן הוא מקנא.
ככל שרע לו יותר, ככל שרבות יותר חוויות העדר הטוב ושלטון הרע שורר, כך גדלה הקנאה כשמופיע הטוב. הקנאה והחמדנות.

לקנאה וצרות העיין יש צד הרסני:
קליין טוענת שהתנוק רוצה להרוס את השד הטוב והמזין (או את האם, אם תעדיפו לראות זאת כך), משום שהיא אינה "שלן" במובן של בעלות טוטאלית.

האם זוכרים אתם את משפט שלמה מהתנך?
מעשה בשתי אמהות שילדו באותו זמן. בנה של האחת נפטר ובנה של השנייה חי. באשון לילה גנבה אמו של המת את התנוק החי מאימו.
שתיהן באו לשלמה, החכם מכל אדם, שהיה גם בעל הבנה עמוקה בפסיכולוגית המעמקים של האדם.

שלמה גזר: גזרוהו לשניים!
האם הקנאית וצרת העיין אמרה: יהי כן!
גם לי גם לך לא יהיה!
והאם האמיתית אמרה: תנוהו לה, ובלבד שיחיה!

והנה, אותו משפט של האם אשר הקנאה החמדנות וצרות העיין שלטו בה באותו זמן (אל נשכח גם שהצער על מות בנה היכה אותה ובודאי הוליד תגובות כה ראשוניות), אותו משפט מייצג את לב ליבה של צרות העין הנוקמת על קנאתה ותסכולה:

גזרוהו! גם לי גם לה לא יהיה!
זו שפתה ולשונה של הקנאה.
זה מצבו של התינוק וגם לעיתים של האדם המבוגר, שאינו מסוגל להכיר תודה למיטיבו, בגלל הקנאה העזה.

מכאן הביטוי שאולי אתם מכירים: נושך את היד שהאכילה אותו, והאזהרה של חז"ל: בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן!

מדוע נוצרו כל הפתגמים האזהרות והמיתוסים האלה, לפי התיאורייה הקלייניאנית?
משום שכמו שמתארת קליין, קיימת בנו, בכל אחד מאיתנו נטייה טבעית לחמדנות וצרות עיין כלפי מיטיבנו כאשר הם בעמדה גבוהה ובכירה משלנו.
לרוב, מצליח התינוק להתגבר על ההרסנות הזאת של הקנאה הפרימיטיבית, ובמקום לשנוא את האם/ דש /בקבוק בגלל שיש להם כל כך הרבה יותר מאשר לו, הוא עושה מין תיקון פנימי של ההרסנות הזאת, ומצליח להגיע לשלב הכרת התודה.
זה שלב שבו הוא מסכים להודות שהאם (או הזולת), הינו מישהו חשוב וחיוני, וגם שהזולת אינו ברשותו הבלעדית. התינוק מתגבר על הצער הכרוך בכך, ואמר כביכול לעצמו:
איזה מזל שיש לי אמא כזאת.

המבוגר מתגבר על קנאתו בזולת האהוב שלו ואומר לעצמו:
הלואי שהייתי חכם כמוהו/ה.
אבל מזל שהוא חבר/ אהוב/בעל/אשה/שותף לעבודה שלי!
כך גם אני מרויח מחוכמתו.(נדיבותו/כשרונו וכו')
כדאי לי לשמור על אדם יקר זה, שגם אם הוא מעורר בי לפעמים קנאה בשל יכולותיו, הרי שאני אוהב אותו ורוצה אותו לידי לאורך זמן!

כדי להגיע למצב זה של יכולת נפשית להכרת תודה, יש לעבור תהליכים נפשיים מורכסים ומסובכים, הקשורים בעיקר בעיבוד האבל על חוסר היכולת לשלוט בעולם ולשלוט בזולת כרצוננו.
יש לקבל את התלות והמוגבלות של הקיום, ובאופן אולי פרדוכסליף לקבל גם את הקנאה ,להכיר בה ולא להכחיש אותה.
מי שמסוגל להכיר בקנאתו, נמצא כבר צעד אחד קדימה על פני מי שב-ט-ו-ח שאינו מקנא לעולם ובאף אדם!

לרוב, קנאה מוכחשת מולידה שימוש במנגנוני הגנה נוספים, למשל השלכה (זה לא שאני מקנאה בו, זה הוא שמקנא בי!), והיא יכולה לעורר שפע של התנהגויות שמטרתן להלחם במודעות לקנאה ובנשוא הקנאה גם יחד.

חברתה של " בחורה" מהפורום, אינה מוכנה להודות בקנאתה ב"בחורה". היא ממציאה שפע של מנגנוני הגנה כדל לבוז ולהשפיל אותה, ובכך לבטל כביכול את הקנאה .
(מי זאת "בחורה" הזאת? האפס המאופס הזאת? אני קינאתי  אי פעם בה?
היא הרי כל כך גרועה!)
אגב, למנגנון ההגנה הזה כנגד קנאה, קוראים דבליואציה, ובעברית: הפחתה בערך הזולת. ההפחתה הזאת משמשת לרוב הגנה יעילה למדי כנגד הקנאה.
חסרונה שהיא עוצרת את ההתפתחות הנפשית ובעיקר את התפתחות היכולת ליחסי אהבה אמיתיים והדדיים עם בני אדם אחרים בעולם.