פסיכולוגיית העצמי - מבוא

SELF PSYCHOLOGY - INTRODUCTION

פסיכולוגיית העצמי, משתייכת מבחינה מעשית והיסטורית לתיאוריות הפסיכואנליטיות, וניתן לראות בה פיתוח מודרני (ואולי בעצם פוסט מודרני), של התיאוריה הפרויידיאנית שנוצרה לפני כ 100 שנה.

היינץ קוהוט (HEINZ KOHOUT ) מייסד התיאוריה, נולד בשנת 1913 ,בוינה למשפחה יהודית. בוינה למד רפואה.  בשנת 1939 ,ערב מלחמת העולם השנייה, הצליח להגר לשיקגו ובה התמחה בפסיכיאטריה ואחר כך נעשה פסיכואנליטיקאי . ברבות הימים הפך למנהיג ופעיל בולט במכון הפסיכואנליטי בשיקגו. באמצע שנות השישים בקרוב, החלו רעיונותיו החדשנים להתפרסם. הספר שהציג את תורתו לראשונה היה "האנליזה של העצמי" (THE ANALYSIS OF THE SELF )אשר פורסם ב1971, אחריו באו "שיקום העצמי (THE RESTORATION OF THE SELFׂ, 1977ׂ )וספרים נוספים, ביניהם ספר של תיאורי מקרים ואסופות מאמרים והרצאות שנתן במכון שיקגו. ספרו האחרון, "כיצד מרפאת האנליזה" (HOW DOES ANALYSIS CURE) המסכם את התיאוריה של הפרקטיקה הקוהוטיאנית באופן סדור ושיטתי, נכתב סמוך למותו בשנת 1981, ויצא לאור על ידי בנו ואשתו. אסופות של מאמרים נוספים והתכתבויות עם קולגות ,יצאו לאור לאחר מותו.

מהו החידוש שבתיאוריה?

 
אם לנסות ולסכם בקצרה את החידוש הרדיקלי שבתיאוריה זו, הוא מצוי בעיקר בהפניית הדגש אל הבנת הנפש (ובעקבות כך, גם את מצוקותיה ותחלואיה), לא כנבנית סביב המאבק בין היצרים המיניים והתוקפניים לבין איסורי החברה ,כפי שטען פרוייד, אלא כנבנית מתוך זרימה טבעית והרמונית וחיבור בלתי מופר אל מקור הזנה הכרחי, המצוי מחוצה לה, וקרוי "זולתעצמי" (SELFOBJECT) . מקור הזנה זה, מספק את חומר הבנייה של הנפש, האמפתיה, דרך שני צינורות הזנה - הניראות (MIRRORING) והאידאליזציה (IDEALIZATION) . הסבל הקיומי ,נוצר כתוצאה ממחסור בחומר הזנה נפשי זה, האמפתיה. בהעדר אספקה שוטפת של אמפתיה, אותו חומר חיוני לבניית העצמי הבריא, או בשל טראומות המשבשות חמורות את זרימתה הטובה והסדירה של אספקה זו, בנייתה של הנפש נפגעת בדרגות משתנות , בהתאמה לדרגות החומרה של ההפרעה שארעה.

המשמעות של החידוש הקוהוטיאני, היא מעבר מהתיאוריה הפרויידיאנית הממקדת את המצוקה הנפשית בדחפים המולדים, המסוכנים ,של האדם ,ובהכרח לרסן אותם במחיר של דיכוי נפשי מסויים, אל עבר התמקדות בחסך הסביבתי. מבחינה פילוסופית וטיפולית גם יחד , המשמעות היא ויתור על האכסיומה לפיה "יצר האדם רע מנעוריו" ולפיכך יש לדכאו כביכול באופן הולם כדי לשמור עליו כיצור חברתי (ולשמור על החברה מפניו).
הויתור על אכסיומת "הרע המולד", ומעבר אל התבוננות באדם כעל מי שזקוק לחומרי הזנה אמפתיים לצורך בנייתו השלמה, הינו מעבר קריטי בעיני, ובעל משמעויות פילוסופיות ומוסריות, לא פחות מאשר פסיכותרפוטיות וקליניות.

מהי מהות השתייכותה ההסטורית של  פסיכולוגיית העצמי אל התיאוריה הפסיכואנליטית?

התיאוריה הקוהוטיאנית צמחה על בסיס אכסיומות היסוד של הפסיכואנליזה והיא שומרת עליהן עד היום. ההכרה בקיומם של רבדים שאינם ידועים לנפש, מצוייה בבסיס הרעיון הפסיכואנליטי ומאפיינת גם את התיאוריה של קוהוט, אם כי באופן שונה. גם המחשבה הפסיכואנליטית לפיה המטפל הוא יצוג הווי של ישות טיפולית (לרוב הורה), שהיתה אקטואלית בעברו של המטופל, ואשר אליה מעביר המטופל את צרכי העצמי שלו כפי שהופנו בעבר אל המטפל הראשוני, מתקיימת בתיאוריה הקוהוטיאנית.

עם זאת, יש הטוענים כי רב השוני על הדימיון. כמי שעשתה שנים רבות במחיצתן של תיאוריות פסיכואנליטיות אחרות טרם הכרותי המעמיקה עם התיאוריה הקוהוטיאנית בעשור האחרון , אני נוטה לחשוב שאכן כך היא: למרות שהסטינג נשאר זהה, והנחות העבודה הפסיכואנליטיות (דהיינו עבר המשפיע על ההווה), נותרות בעינן, העשייה הקלינית של פסיכולוגיית העצמי שונה באופן מהותי מעשייה פסיכותרפויטית בגישות אחרות.

בעמודים הבאים יובאו המושגים והעקרונות המרכזיים של התיאוריה: תחילה העצמי המבני ואחריו- העצמיות העל- מבנית.