איך להתמודד עם דרישתו של המטופל לקבל לאורך זמן את הקשבתו (ושתיקתו) המוחלטת של המטפל?
יש סוגים שונים של קשיים בהתייצבות אמפתית וזה אחד מהם :
לא פשוט להיות זולתעצמי שקט, המחכה בדממה עד שנוכחותו האקטיבית תתבקש. קשה לחוש "בלתי נדרש" כביכול. המטפל חש אי נחת, כאשר דבריו ופירושיו אינם רצויים או נדרשים,
ולפעמים ממש נדחים . אי נחת, כאשר מחשבותי ורעיונותיו היפים, מתבקשים להישאר מחוץ לחדר, ולא מתאפשר לו לעזור למטופל באופן שהיה רוצה ויכול לעזור.
במקרה כזה, עולות שתי שאלות. שאלת "המדוע" ושאלת ה"כיצד".
שאלת ה"מדוע" נוגעת להבנת האטיולוגיה הסיבתית- מה בסיפור חייו של האיש ובעמדתו הנוכחית בחיים, גורם לו לנסות "ולהשתיק" את המטפל כביכול, ומדוע הוא זקוק לאופנות קיום מסויימת של המטפל, ולא לאחרת.
שאלת ה"כיצד" היא - אם ברור למטפל שזהו הצורך של המטופל ,שכך הוא שומר על לכידות העצמי שלו מפני איום, כיצד בכל זאת הוא ימשיך לספק את אופנות הזולתעצמי המתאימה למטופל, מבלי להתעייף כתוצאה מחוסרים מצטברים בתחושת הערך והעצמיות שלו עצמו?
ההתעייפות עלולה להכשיל את המטפל בכשל בכשל אמפתי רציני כתוצאה מאותה התייגעות והידלדלות קאונטר-טרנספרנסיאלית.
למרבה המזל, כ"תרופת נגד" להתעייפות זו, יש לנו את התאוריה עצמה- כאשר מבינים את התאוריה, מבינים את חשיבותה של ההקשבה השקטה .את תרומתו הקריטית של המירורינג האמפתי (אשר הקשבה זו מבטאת בעצם קיומה) לצורך של מטופלים מסויימים לדבר ללא הפרעה מצידו של אף אחד, אפילו לא מצידו של המטפל היקר והמואדר, במובן הקוהוטיאני והחיובי של מילה זו.
באמצעות הבנה מחודשת זו של התיאוריה, המטפל יכול להשיב לעצמו את תחושת הערך העצמי כמטפל.
תחושה שאולי נבנתה בעבר (ובתיאוריות אחרות) על היכולת להשמיע פירושים היסטוריים וגנטיים משוכללים ואקספלורטיביים, ובפסיכולוגית העצמי היא מבוססת על היכולת להיענות באופן אמפתי ומדוייק לצרכי העצמי של המטופל, באופן היחודי בו כל מטופל נזקק להם ומבקש אותם ממטפלו.
