תיאור מקרה

CASE STUDY

הקדמה

אין כמו תיאורי מקרה בכדי ללמוד וללמד מהות טיפולית מהי. מאז ימיו של פרוייד זהו אחד האמצעים הטובים ביותר להתפתחות מקצועית. גם הציבור הלא מקצועי יוצא נשכר מקריאת תיאורי מקרים, והראייה היא כמות תיאורי המקרים בספרים הנכתבים כיום לקהל הרחב.

התועלת שבתיאורי מקרים מצוייה בתחרות מתמדת עם נזקם הפוטנציאלי, שרובו ככולו סכנת החשיפה של מטופלים ואבדן האמון מטפל- מטופל, שאין ולא יהיה לו תחליף.

כיון שכך, מתמודדים המטפלים עם שני הצרכים המנוגדים הללו , ללמוד וללמד מחד ,ולשמור על סודיות ואתיקה מאידך, איש איש בדרכו:

יש הנמנעים בכלל מכתיבה קלינית, יש המבקשים את רשות המטופל לשימוש בחומר שעלה בטיפול ומסווים בקפידה את פרטיו המזהים וכו'. לאחר שנים רבות של התלבטות ,מצאתי לעצמי פיתרון שנוח לי לחיות איתו על אף שאינו נקי מחסרונות:
תיאורי המקרים שלי מבוססים על מאגר גדול של מקרים בהם טיפלתי בעבר, מהם אני נוטלת מאפיינים כללים בלבד, ולעולם איני משעינה את התיאור על דמות קונקרטית אחת. איני זוכרת מי היה התיאורטיקן שהמשיל מעשה זה לבניית קלסתרון כאשר אתה נוטל "פריטי לבוש" שונים מתוך המאגר הכללי ומרכיב קלסתר פנים וביוגרפיה חדשה לגמרי.

חלק מההנאה בסוג זה של כתיבת תיאורי מקרים אינו מצוי רק בידיעה המרגיעה שאני שומרת על פרטיותם של כל מטופליי באשר הם, אלא בחופש היצירה ,הדומה לחופש שנוטל לעצמו הסופר הבורא דמויות ,והנה הן קמות לתחייה ,וקיומן הוא מעבר לפרטים הביוגרפיים שמצא הסופר להלבישן בם.

אין ספק שיש גם חסרונות בהשענות זו על יכולת יצירתית, אך עם זאת, יש לזכור שגם לסיפור  מקרה "אמיתי", בו כל הפרטים מדוייקים מבחינה ביוגרפית, יש תוקף יחסי וסובייקטיבי בלבד: הרי במובנים רבים, כל אחד מאיתנו הוא (גם) פרי יצירתו של אחר הרואה אותנו באופן מסויים, וראייתו (או העדרה), יוצרת אותנו ככזה.

תיאור המקרה המובא לעיל, לקוח מתוך מאמר שנכתב על בסיס הרצאה שנתתי ביום עיון "על זוגיות בראי פסיכולוגיית העצמי" שנערך בקיץ 2008 על ידי האגודה לטיפול זוגי ומשפחתי:

תאור מקרה

"...כבר לא כואב, כבר לא אוהב.
וקרוב ורחוק, שניהם במרחק גדול ממני ושווה."
(יהודה עמיחי)

גיא, רווק בן 35, נאה ומרשים מאד, אקדמאי עובד בתחום הפיננסי ומצבו הכלכלי טוב. מרבה לצאת עם בחורות אך לא מצליח (ולדבריו גם לא רוצה) למצוא זוגיות.
הגיע לטיפול בגלל תחושות מתמשכות של תיפלות, שיעמום ,ריקנות, וחוסר מימוש אישי ומקצועי. החוויה העיקרית שלדבריו מלווה אותו מאז ומעולם היא הבדידות. אופן דיבורו השטוח והאדיש, מצוי בניגוד בולט לרושם הראשוני שהופעתו המרשימה יוצרת.
בשיחות הראשונות מבטא תחושות של אכזבה מעצמו ומיכולתו הרגשית הדלה, יחד עם תיסכול ושיעמום מהעולם הסובב אותו ומשדר פעמים רבות עליונות ובוז.
במקביל לגנאי כלפי אחרים, הוא נוטה לשיפוט עצמי חמור ומבטא תחושה של מיאוס מעצמו:
"מגיל צעיר אני משחק את המשחק שמצפים ממני לשחק: מתפעלים ממני, ואני יודע שלא ממני מתפעלים, אלא מהבלוף, מהרושם שאני יודע לעשות. אני אדם מזוייף .יש לי חברים ויש בחורות שרוצות אותי, אבל אני תמיד לבד. משתדל לשרוד, לא ליפול- אם אפול, אני יודע שלא יהיה לי כוח לקום מחדש."
בהמשך אומר : "אני רואה אנשים חיים אחד עם השני שנים, ולא מצליח להבין את זה. איך לא נמאס להם? איך לא בא להם לברוח? אני לא יודע מה זאת אהבה שנמשכת כל כך הרבה זמן. זה לא הגיוני בעיניי."
הקשר הרגשי היחיד שהיה לו, נמשך כשנתיים והיה רצוף מריבות ומאבקי כוח. הנתק היה חד וכואב, ואחריו באה תקופה של קהות רגשית בדידות ודיכאון. מאז חלפו שלוש שנים והוא טרם הצליח להתאהב .
הקשר שאבד היה מיוחד במינו ומפתיע: זה קרה כאשר כמעט בלי לשים לב, מצא עצמו נקשר רגשית לנעמה, בחורה שעבדה איתו והיה מיודד איתה מאד: "בחורה עם ראש טוב, חכמה, מצחיקה, ישרה. לא חשבתי בכלל לצאת איתה, היא הייתה כמו חבר נאמן והרגשתי איתה חופשי ובטוח "
אלא שפעם אחת היתה מסיבת פורים בעבודה, שניהם שתו יותר מדיי ואיכשהו נהיה פתאום גם רומן: ענק, מפחיד, סוחף, לא צפוי.
בציניות כואבת הוא אומר: "חשבנו שאנחנו "נפשות תאומות". היא היתה כל כך דומה לי. זה היה מושך בצורה לא רגילה, אבל פתאום, מתוך קירבה כזאת שבה אני מספר לה את כל הסודות שלי והיא את שלה, אני מוצא עצמי בצרה גדולה כשהיא נהיית גם הבחורה שלי, זו שאני צריך לברוח ממנה! אני לא יכול להרשות לעצמי להסתבך עם מישהי שמכירה אותי יותר מדיי ורואה את הבלוף שלי ממרחק אפס. הרגשתי שאני מוכרח להרוס את הכוח שיש לה עליי. לא יכול להסתכן איתה. מוכרח לברוח ממנה לפני שהיא תפגע בי.
וכל הזמן אני פוחד. ושונא את הפחד הזה. עד שהכרתי אותה לא פחדתי מכלום. "
רקע ביוגרפי

"אני כמו כלי יריה קצת מיושן,
אבל מדוייק מאד: כשאני אוהב,
הרתע חזק מאד, חזרה עד הילדות, וכואב."
(יהודה עמיחי)

גיא הבן הצעיר במשפחה בת שלושה ילדים. שני אחיו מבוגרים ממנו בהרבה וילדותו עברה עליו כילד יחיד בבית. אביו הרבה לנסוע לתקופות ארוכות לחו"ל במסגרת עבודתו, ובשובו היה מביא עימו משחקים מיוחדים "עם ריח של חו"ל"- מעמדו של גיא בקרב חבריו נבנה לא מעט על מתנות אטרקטיביות אלה. גיא זוכר קשר קרוב אך טעון עם אימו, שסבלה מכאבי ראש תכופים וכנראה גם מדיכאונות. בכל יום כשחזר מבית הספר ,היה מוצא אותה ישנה "שנת צהריים" ממושכת . הוא היה מניח בשקט את הילקוט, אוכל משהו שמצא במקרר, ויוצא החוצה. לפעמים הולך לחבר, ולפעמים משוטט ברחוב ומסתכל על אנשים:
"הייתי סקרן , אהבתי להסתכל על אנשים ברחוב ולנחש מה המקצוע שלהם לפי איך שהם נראים. אחר כך הייתי מנחש מאיפה הם באים ולאן הם הולכים עכשיו, ולפעמים עוקב אחריהם לנסות לראות אם צדקתי. זה היה משחק שמאד אהבתי לשחק עם עצמי.".
בגיל ההתבגרות התגלה לגיא כי נסיעותיו של האב היו מעין "פיתרון" ליחסי זוגיות כושלים . בידיעתה החלקית של האם, ניהל האב מערכות יחסים מחוץ לנישואים, עד שהתאהב אהבה גדולה, והחליט לעזוב את הבית. גירושי ההורים היו קשים וגיא סרב לדבר עם אביו במשך שנים ארוכות. עם אימו, הפכו יחסיו למעיקים ורוויי אשמה והוא ניצל כל הזדמנות לשהות מחוץ לבית ולהימלט מטרוניותיה על שהוא דואג רק לעצמו, ומשאיר אותה בבדידותה.
גיא היה תמיד בחור פופולרי בקרב הבנות. את יחסו לנשים הוא מחלק לשתי תקופות- עד לרומן עם נעמה נהג לומר לעצמו שמכיוון שאינו רוצה קשר רציני עד גיל 35, אינו מעוניין להיקשר רגשית לבחורה, מפני שהיא תצפה ממנו למחוייבות בה לא יוכל לעמוד. כך ,על כל פנים, נהג להסביר לעצמו את התנהגותו .
אחרי התנפצות הרומן עם נעמה, אי היכולת שלו למצוא עניין רגשי בשום דבר, לבשה צורה של ייאוש. הוא יצא הרבה, אך בכל פעם שהשיג בחורה שחשב שרוצה , איבד עניין תוך זמן קצר, והתחיל להשתעמם ולתכנן תוכניות איך לצאת מהקשר מבלי לפגוע בבחורה ולהיפגע מכעסה, אותו הוא חווה כמוצדק לגמרי .כך עברו כמעט שלוש שנים: "לא שמתי לב בכלל לזמן שעבר מרוב שהימים דומים זה לזה. אני לא מרגיש כלום, רק קהות ושיעמום. צף מעל החיים אבל לא נוגע בהם. לא מתערבב.

הטיפול
במהלך הטיפול מגיעים גיא והמטפלת להכרה והבנה כי האבדן המכאיב והטראומטי שחווה סביב הפרידה מנעמה, לא היה האבדן הראשון בחייו: למרות נוכחותם הפיזית של הוריו הוא לא זכה בילדותו ליותר מדיי רגעים של ניראות , אם בכלל. ובכל זאת, אל מול הורים העסוקים זה בענייניו שמחוץ לבית וזו בדכאונותיה שבתוך הבית, מצא גיא דרכים משלו לקיים את נפשו דרך משחקים דמיוניים בהם השתתפו בני אדם אחרים שלא בידיעתם. גירושי הוריו ובעיקר גילוי השקר שקדם להם, שמטו את הקרקע תחת האידאליזציה של האב ,שאמנם נעדר הרבה מהבית אך עבד קשה למען המשפחה, והמתנות השוות שהביא תמיד, היו הוכחה הן לאהבתו את בנו, והן לערכו ומשמעותו בעולם . דרך השתייכותו לאב המצליח, חש גיא שהוא עצמו בעל ערך בעולם.
הוא התרסק: "לא ידעתי עוד מי אני ומי אלה האנשים שחשבתי שהם ההורים שלי. הפסקתי לדבר כי לא סמכתי יותר על שום דבר. בעיקר לא על מילים, שאפשר לשקר איתן כל כך." לאחר ההתרסקות ותגובת הזעם הנרקיסיסטי של ניתוק הקשר עם האב וההתרחקות מהאם, החל כנראה לפתח אותו מעטה הגנתי בלתי חדיר רגשית.
בזכות רגישותו הגבוהה, ידע תמיד לזהות את חולשותיהם של אחרים ולתפעל אותן לצרכיו שלו. מבנה הגנתי זה של העצמי, שימש לו כטלאי נפשי , שהונח על החור הנורא שנפער עם פקיעתה הפתאומית של מטריצת הזולתעצמי האידאליזטורית ,זו שהחזיקה את חווית הקיום הרגשי שלו כמי שמשתייך למשהו גדול ממנו .
טלאי זה איפשר את המשך הישרדותו הנפשית, אך במחיר כבד של בדידות, ניתוק רגשי ופיצול העצמי – מחד, דמות גרנדיוזית ומנופחת של "מצליחן שהעולם קטן עליו", ומאידך- אדם בודד וחלש המקפיד להסתיר את פגיעותו, חרד מנפילה, מפציעה נוספת של נטישה או עלבון... חושש מכל מה שעלול לחורר את הריקמה העדינה של הטלאי ההגנתי, המסתיר התפתחות משובשת, קטועה.

נראה שהרומן עם נעמה, עורר באופן לא מודע את התקווה לחידוש זיקת הזולתעצמי שנקטעה בעבר -
איתה, הוא חש מובן באופן מלא, ולפחות במשך זמן מה, יכול היה להשיל מעליו את הטלאי ההגנתי של תחושת העליונות והבוז לאחרים , ולחוות עצמו כאדם שלם, שהזדקקותו לזולת אינה נחווית כאיום רב מדיי. הענותה המדוייקת של נעמה כזולת עצמי של תאומות ,אשר הותנעה מהדמיון הנפשי ביניהם, סיפקה לגיא הן את המירורינג והן את האידאליזציה , שתי איכויות החיוניות לתחושה של קיום בטוח בעולם - הניראות העניקה לו תחושה שהוא בעל ערך למרות חולשותיו ופגיעותו, אותה הרשה לעצמו לחשוף ,אולי לראשונה בחייו. ואילו התאומות והאידאליזציה , איפשרו לו לחוש שאינו עוף מוזר יחיד במינו בעולם, ויש לפחות עוד מישהי אחת כמוהו- איכותית וראוייה להערכה, שאפשר להאמין בה ולהשען עליה.
אלא שבמקביל לאושר, התעורר גם פחד נורא: פחד זה, והצורך לברוח דווקא ממי שמעורר את התקווה לאיחוי השבר הנפשי, אופייני מאד למי שחווה כשלים טראומטיים של זולתעצמי בעבר.

המטפלת נתקלת בקושי זה מהרגע הראשון לטיפול- עליה לעבור בזהירות דרך חומת הציניות והבוז העצמי שגיא עוטה , דרך הדיבור שווה הנפש המבקש להסתיר גוונים וצלילים בלתי נשלטים, דרך המרחק הרגשי שהוא מקפיד לשמור ממנה ,דרך המבט הספק מזלזל ספק מסתייג, בו הוא מקבל את מאמציה להיות אמפתית ולהבין אותו ,יותר מכפי שהוא מרשה לעצמו ולה גם יחד . היא עושה דרכה בזהירות ומשתדלת שלא לפגוע במעטה הגנתי זה בטרם עת. מעטה זה צריך לנשור מאליו, עם התחדשות הצמיחה של העצמי.

זיקת הזולתעצמי נבנית לאיטה דרך מירורינג אמפתי לחוויה הרגשית הקשה של גיא, לתחושותיו כלפי עצמו והעולם, ולכוחותיו הנפשיים. המטפלת מחפשת מילים מדוייקות למשאלותיו הכמוסות למגע אמפתי וקרוב עם מי שמבין באמת ומקבל אותו כשלם, על יכולותיו וחולשותיו האנושיות.
בהדרגה מצליח גיא שלא לדחות את המילים המוצעות לו כ"זיוף" או כ"חיזוק מעליב לאגו" , ולומד לסמוך עליהן כהדהוד של כוח חיים המצוי בתוכו. הוא מתחיל להבין ולקבל את הבחירות שעשה בחייו, ולומד להכיר את עצמו לא כמי שמשקר, אלא כמי שנחוש להגן בכל מחיר על גרעין העצמי האמיתי והפגיע שלו. לאט לאט הוא נוגע מחדש בתקווה שיום אחד אפשר יהיה להניח לגרעין זה לשוב ולהתגלות גם מחוץ לחדר הטיפול, ולהפציע מתוכו דרך בחירות ומעשים שינבעו מהערכים הכמוסים של הוויתו, ולא מתוך ערכי ההישרדות המטריאלית בלבד.
נקודת תפנית בטיפול מתרחשת יום אחד, כאשר בעקבות התייחסות של המטפלת למראהו העייף, הוא מחליט לאזור אומץ ולספר לה על מה שהוא מכנה "ההתמכרות שלי לאינטרנט"- מסתבר שגיא מבלה שעות רבות ביום בגלישה ברשת, לא פעם על חשבון שעות שינה יקרות. כשהוא מספר זאת למטפלת, הבושה והמבוכה ניכרות בו מאד והוא אומר :
"ככה זה, אני דפוק. יושב לילות שלמים וקורא שטויות שכותבים יצורים דפוקים כמוני. פחדנים שבורחים מהחיים האמיתיים".
המטפלת מקשיבה, ואחר כך שואלת בעניין מהם האתרים בהם הוא גולש. גיא מספר שהוא חבר מזה זמן מה בפורום שנקרא :"שנינו לא ביחד , רק כל אחד לחוד".
האידיאולוגיה של פורום זה, היא מלחמה בלחץ החברתי לחיות בתאים משפחתיים ולהקים זוגיות, ומאבק של חבריו על הזכות לחיות חיים מלאים ואותנטיים לבד, מבלי להתפשר על מה שנחשב בעיניהם כזיוף .
למרבה המזל, המטפלת אינה נבהלת מהאידיאולוגיה העגומה של הפורום ואף אינה מתפתה לפרש את העיסוק בו כהגנה מפני קשר אמיתי. ממילא גיא מיטיב ממנה לעשות זאת.
היא מבטאת את התרגשותה למראה סימני חיים חדשים הנובטים בו, ומעודדת אותו להמשיך ב"תחביב הוירטואלי".
מתברר כי מה שמרתק אותו לאינטרנט הוא היכולת לפגוש באופן קרוב ואינטימי סיפורי חיים של אחרים ,באמצעותם הוא יכול למצוא את עצמו ובו זמנית לא להיות מחוייב בשום צורה לקשר כלשהו עימם.
הוא אומר : "אני לא רוצה להפגש איתם או להכיר אותם, ואף פעם לא ארצה לדעת מי הם באמת. אני רק רוצה להסתכל, לראות איך הם חיים, מה הם מרגישים.
המטפלת אומרת: "אולי דרך התבוננות בהם, אתה מוצא גם משהו שלך. משהו מעצמך."
גיא נרתע: "זה פתטי, לא? כמו סוטה שמציץ לאחרים בלי שיראו אותו.."
והמטפלת אומרת: "לא, לא כמו סוטה שמציץ , כמו ילד בודד אבל מלא סקרנות לחיים ורצון לחיות ולאהוב. ילד שהולך לבד ברחוב ומסתכל על אנשים, מנסה לנחש חיים של אחרים... אולי כהבטחה לחיים שיוכלו להיות לו? אולי כגעגוע לחיים שיכלו להיות לו? אולי כדרך להרגיש שיש כל כך הרבה אפשרויות לחיות, החיים כל כך אינסופיים...."
גיא מתרגש . דמעות עולות בעיניו. הוא אומר: "כן, כזה ילד הייתי, איך ידעת?"
המטפלת עונה: "כי גם עכשיו אתה כזה- בודד, אבל מלא רצון לחיות ולאהוב. למרות הכאב והפחד."
מרגע זה ואילך, משתנה משהו בברית ביניהם, ודומה שהיא נעשית הרבה פחות שבירה. השיחות הטיפוליות מתמלאות חיים דרך סיפורי הפורום והוויתו- המטפלת מקשיבה, מתעניינת, מחווה את דעתה על ההתרחשויות הוירטואליות , ויום אחד מפתיע גיא ומודיע שיזם ערב חברתי לחברי הפורום .
דבר מוליד דבר, וגיא מוצא עצמו מגוייס להשקעה הולכת וגדלה בפורום, אשר בניצוחו, ההופך לקבוצה חברתית ממשית, המייסדת לעצמה מערכת מסודרת של פעילויות -טיולים, הרצאות וסדנאות. הציניות המפורסמת , בת לוויה נאמנה בטיפול כמו גם בחיים, הולכת ונושרת מגיא ככל שהוא הופך לפעיל נלהב בקבוצה זו. הוא מספר :
"גם שם אני מנהיג, כמו בכל מקום, אבל מנהיג מסוג אחר: לא כזה שחייב להיות במרכז, לא כזה שצריך שיעשו תמיד את רצונו, וגם לא כזה שמחכה למחיאות כפיים והתפעלות. אני יותר כמו מין אם בית שלהם - עושה טלפונים כדי לארגן להם מפגשים, דואג, מטפל, אם מישהו לא מגיע למפגשים אני מתקשר אליו ומעודד אותו לבוא, אם מישהו נכנס לדיכאון למשבר, אני יושב ומקשיב לו, מנסה להבין מה עובר עליו. "
אחת ה"מטופלות" של גיא , בחורה עם סיפור חיים דומה מאד לשלו, נקשרת אליו בקשרים קרובים ובשלב כלשהו הם מעזים לנסות גם קשר אינטימי.
אומר בזהירות :
"יש לי הרגשה שיש לזה סיכוי. איתה זה קל יותר, כי בכל פעם שיש איזה מתח קטן בינינו ואני נבהל , אני מזכיר לעצמי שהיא פוחדת אפילו יותר ממני, ואני חושב איך אני יכול להרגיע את הפחד שלה.
זה לא קשה, כי אני יודע בדיוק מה אני הייתי רוצה אילו הייתי במקום שלה.
...וכשאני נותן לה את מה שהיא צריכה בלי להתעקש שהיא תיתן לי קודם את מה שאני צריך , אני נותן גם לעצמי. כשאני מרגיע אותה, אני נרגע בעצמי, ואז אני גם מרגיש הרבה פחות לבד."

                                                           כל הזכויות שמורות ©.